בצעד איטי ומדוד היא צועדת בין הקברים, מפחדת להגיע לאותו קבר
מוכר, אבל היא חייבת, או לפחות כך היא מרגישה.
הקברים ערוכים בשורות ישרות. הכל כל כך סימטרי, כל כך מצמרר.
הפרחים פורחים על כל קבר, והיא מציינת לעצמה שזה אירוני עד כדי
כאב, שהפרחים פורחים מעל גופות.
באמצע הדרך, היא מחליטה להתיישב על אחד הספסלים הפזורים, ולעשן
סיגריה. 'מקל סרטן', היא נזכרת, 'ככה איתמר היה קורא לזה'.
כשהיא מסיימת את הסיגריה היא ממשיכה ללכת לכיוון הקבר. הדרך
קצרה, אבל כל צעד נראה לה מייגע.
חלפו יותר מדי שנים מאז הפעם האחרונה שהיא הייתה שם, ועדיין
גופה זוכר את הדרך, כאילו רק אתמול פסעה בשבילים השקטים שבהר
הרצל, בדרך לקבר של איתמר.
אחרי האזכרה השלישית היא לא שבה לשם, אולם נדמה לה שכלום לא
השתנה. הדממה עדיין שוררת שם; הניגוד המזעזע, בין העצים
הירוקים והמדשאות המטופחות לקברים, עדיין צורב בפנים.
היא מגיעה סוף סוף לקבר וצונחת בכבדות על ברכיה, מוציאה את
בקבוק המים מתיקה ומשקה את הפרחים.
"התגעגעתי אליך, איתמר, התגעגעתי כל כך. נזקקתי לך במשך השנים.
לחיבוק המנחם שלך, לעצות הנבונות." תוך כדי דיבור, היא מחפשת
אבן, להניח על הקבר השבלוני של איתמר. "לפעמים, אני נזכרת
בשעות הרבות שבילינו יחד. אני זוכרת הכל." היא מניחה אבן,
והדמעות זולגות. היא לא טורחת לעצור אותן, או אפילו לנגבן.
"בלילות אני חולמת עליך. מנסה להדחיק, אבל בו זמנית גם לשמר.
האלבומים מעלים אבק, והתמונות כבר לא כמו פעם, הן הצהיבו קצת,
אבל... הזיכרונות שם. הם חיים. ממשיים. וזה מכאיב כל כך..."
"ואותי? אותי את זוכרת?" קול גברי נמוך נשמע מאחורי, מפר את
השקט שנוצר ומקפיץ את איילה ממקומה. הקול מוכר לה, אבל היא לא
מעזה להסתובב.
"מה קרה? את מפחדת? או שאולי שכחת?"
"לא שכחתי, לא העזתי לשכוח. למרות שניסיתי." קולה רועד, והיא
קמה ומסתובבת. נופלת לתוך חיבוק, ונאחזת בו כמו בגלגל הצלה.
"כמה שנים עברו מאז?" הוא לוחש באוזנה, "שמונה עשרה?"
"עשרים."
"הזמן טס."
"כן. אתמול הגדול סיים טירונות. גולני. אותה החטיבה של איתמר".
היא מתנתקת ממנו והולכת. מחפשת מקום להתרסק עליו.
"חכי..." הוא קורא אחריה, אבל היא לא מגיבה. באיטיות הוא הולך
אחריה, מתיישב על הדשא הירוק שהיא נפלה עליו בדממה.
"למה? למה אתה כאן?" היא לוחשת והוא עונה לה שהוא בא מדי פעם.
משקה את הפרחים, מדבר אליו. הוא אף פעם לא התגבר, כך הוא טוען.
"נראה לי, שאת התמודדת עם זה טוב יותר."
"אני?" היא צוחקת צחוק מעושה, "אני הדחקתי. או לפחות ניסיתי.
זה עדיף? זה עדיף להתעורר בוקר אחד ולגלות שהבן שלך הולך לאותה
חטיבה שאחד האנשים הכי חשובים בחיים שלך שירת בה, נהרג בה?"
הוא שותק, והיא מוציאה עוד סיגריה מהתיק. מדליקה אותה ושואפת
באיטיות את העשן הרעיל.
"מקלות סרטן", הוא מפטיר.
"אתה עדיין זוכר את זה?" היא מעזה לחייך חיוך קטן והוא עונה
שאי אפשר לשכוח.
"אתה לא מתגעגע לפעמים? לתיכון? לאותה חבורה גדולה ושמחה
שהיינו, לפני... לפני."
"איך אפשר שלא להתגעגע? הכל היה כל כך תמים וטהור ויפה. אפילו
לא חשבנו על זה שמישהו ימות. ואם כן, זה בוודאי לא היה
איתמר."
לפתע היא פורצת בבכי. "אני רוצה לחזור אחורה בזמן." היא
מייבבת, שוכחת לחלוטין את העובדה שהיא הבטיחה לעצמה לא לעשות
זאת.
"כולנו רוצים." יואב מחבק אותה, מנסה לנחם.
"אני רוצה את החיבוקים של איתמר. ואת הלחישות שלו באוזן. ואת
השיחות הליליות בגני שעשועים נטושים. ואת המסיבות ואת הטיולים
ואת הכל." כל הכאב שהיה חבוי בתוך איילה בשני העשורים האלו
מתפרץ. את כל אשר על לבה היא פורקת. ויואב שותק. מקשיב ושותק.
"את חושבת שלי היה טוב יותר?" הוא אומר במרירות לאחר שהבכי
נפסק. "אני איבדתי מישהו שהיה חלק ממני. מהפעולות היומיומיות
שלי. פתאום הייתי צריך ללמוד לעשות הכל לבד. וזה קשה. לטייל
לבד, לראות סרטים לבד, לחשוב לבד." הוא שותק שוב. מתכנס בתוך
עצמו, והיא מחבקת אותו. משלה את עצמה שהיא עושה את זה בשבילו,
אבל יודעת עמוק בלב שזה בשבילה.
לפתע היא נעמדת על רגליה. "אולי... אולי זו הייתה טעות. לבוא
לכאן. לדבר איתך."
"למה?" הוא לא מסוגל להבין.
"אולי טוב יותר להדחיק."
"לא."
"הדחקתי את זה בצורה מצוינת במשך עשרים שנה. אני בטוחה שאני
אוכל לעשות את אותו הדבר במשך עוד מספר שנים."
"אבל זה לא עושה לך טוב. תראי את עצמך." הוא נעמד גם על רגליו,
מוכן לרדוף אחריה בשבילים שמובילים מחלקה לחלקה.
"אשליות זה דבר מצוין", היא מפטירה.
"לא נכון."
"צודק. אז מה... מה עכשיו?"
"עכשיו? הלוואי והייתי יודע." הדממה משתררת, והיא חוזרת לשבת
על הדשא. נשכבת אחורה, לא טורחת אפילו לסוכך על עיניה מפני
השמש המסנוורת.
"את תתעוורי ככה", הוא אומר באותו טון יודע-כל, טון שהיא כבר
הספיקה לשכוח.
"ואולי זה עדיף ככה? להתעוור? לא לראות כלום?" היא שואלת, והוא
שותק.
הפעם זה תורו לזנק ממקומו בפתאומיות. "בואי לים. כמו אז. כמו
פעם."
בדממה, היא קמה ממקומה. משלבת את זרועה בזרועו והם צועדים
לאיטם לכיוון מגרש המכוניות הריק, נכנסים למכוניתה ונוסעים.

שעה או יותר של נסיעה עוברות בדממה יחסית. רק קולו של הרדיו
נשמע, מופרע לעתים רחוקות בקטעי שיחה של השלמת פערים. הוא מספר
לה שהוא מובטל, ואילו היא מתגאה בהיותה אשת עסקים מצליחה. ילד
אחד הוא הוליד, הוליד ואיבד. "הוא באמריקה עכשיו. עם אשה
וילדים ובית גדול. שכח שיש לו אבא", הוא אומר במרירות, והיא
מחייכת חיוך נבוך, יודעת שאין מה לעשות כנגד האובדן הזה.
מגיעים לים.
היא חולצת את נעלי העקב שלה, מניחה לשערה להשתחרר מפקעת נוקשה
ולובשת משקפי שמש אופנתיות. "אם כבר ים, אז ים כמו שצריך" היא
תופסת בידו ומושכת אותה אחריה. רצה כמו אחוזת טירוף, צוחקת
כאילו היא שוב אותה נערה נטולת מעצורים בת 17, שמבלה את
לילותיה בחוף הים, בחברת חפיסת סיגריות וכמה בקבוקי וודקה
איכותית.
הוא משחרר את ידה, קשה לו לעמוד בקצב המטורף שלה. השנה שבה הוא
ישב בבית חסר מעש לא הועילה לכושר הגופני שלו, שגם ככה לא היה
מן המעולים. הוא משחרר את ידה, אך היא רצה, מגיעה לקו המים ולא
נעצרת. במין כוחות מחודשים הוא פוצח בריצה אחריה, קורא בשמה
ומנסה שלא להתעלף במטרים הבודדים שנשארו לו עד קו המים.
"תעצרי. אני מתחנן אלייך. תחזרי." הוא צועק, אך היא מתעלמת.
מתחילה לשחות, לא מסתכלת אפילו לאחור. הוא שוחה אחריה, נטול
ברירה. לפתע היא מפסיקה ומסתובבת לאחור. הוא מפסיק לשחות אף
הוא. מביט בה בתדהמה.
"אני... אני ממשיכה. מצטרפת לאיתמר. אל תמשיך אחריי. תחזור.
אני צריכה ללכת. באמת שאני צריכה ללכת."
מבולבל, הוא ממשיך להחזיק את עצמו מעל המים. צופה בה שוחה עוד
מספר מטרים, עד שהמים עמוקים מספיק, ואז צוללת.
ונעלמת.