דמעות הן דבר שפעם היה נדיר שיזלגו מהעיניים שלי.
פעם חשבתי שיש לי נסיון חיים עשיר.
אבל מסתבר שטעיתי.
נזכרתי פתאום בשורה ההיא מדוריאן גריי, בה הוא אמר שחטאיו של
אדם עם הזמן נחרתים על פניו היפות. יש להוסיף שהן גם שוחטים את
נשמתו.
זה קרה גם לי.

החודשיים האחרונים, ובכלל השנה האחרונה, גרמו לי להתבגר.
לעצב את האישיות שלי, להבין מה הם הרצונות שלי והשאיפות שלי.
או שבעצם הם גרמו לי לחשוב שאני מבינה.
אין ספק, דעותיי לגבי העולם בכלל ואנשים בפרט התגבשו.

אהבתי אותו.
ועדיין אני אוהבת.
אין ספק שהפגמים שלו עולים על כל היתרונות שלו.
אבל יש בו משהו, כל כך שונה, גמלוני כמעה, טיפשי ומצחיק,
שגורם לי לצחוק כל פעם שאני נזכרת בו ושניה אחר כך לבכות
מכיוון שאני נזכרת איך הכול נגמר.
לפעמים יש בי את התעוזה פשוט ללכת ולצלצל בדלת שלו, לנשק אותו
ולהגיד שאני אוהבת, אבל התעוזה דועכת ואני נזכרת שדבר לא ישוב
להיות כפי שהיה.
הדמעות תמיד יזלגו, וניסיון החיים מבגר.

תוגה היא דבר נחוץ לעתים כדי לשמוח.