לאפרת, באהבה

פרק א'
תמיד אמרו לה שהיא מיוחדת. היא מצדה אף פעם לא חשבה שהיא באמת
מיוחדת, אלא סתם אחת חכמולוגית. אבל ביום שזה סוף סוף קרה לה,
היא הבינה שהיא באמת משהו מיוחד. שלומית גדלה בראשון לציון
והיו לה חיים די רגילים. היא הלכה לבית ספר, היו לה חברות,
חברים. היא מאד אהבה מוזיקה. היא גם הבינה בזה הרבה. אל תחשבו
ששלומית ידעה לנגן. בכלל לא. אבל היא אהבה מוזיקה והבינה
במוזיקה. לא שמעה את המוזיקה שכולם שומעים. היא היתה מיוחדת.
היא שמעה את המזיקה שהיא אהבה ואף אחד לא יכול היה לקחת את זה
ממנה. היו לה ששת אלפים שירים, והיא שמרה את כולם בiPod שלא זז
מהכיס שלה.
יום אחד שלומית שמעה מוזיקה והלכה ברחוב בראשון לציון. הרבה
אנשים הלכו אז ברחוב, היתה זו שעת אחרי צהרים ביום חמישי. השמש
כבר עמדה לשקוע והאירה את הרחוב באור כתום. כולם נראו כמו
אנשים רגילים ממהרים שעורכים קניות או הולכים לאן שהם לא
הולכים, אבל שלומית שמה לב למשהו מוזר. ילדה אחת תפסה את תשומת
הלב שלה. היא הלכה באותו זמן בצד השני של הרחוב, אבל באותו
כיוון. היו להן אותן אוזניות ואותם מכנסיים. שלומית, שהיה לה
טעם טוב בבגדים, מיד הבחינה בבגדים הדומים שלהן. היא לא ראתה
את הפנים של הילדה, אבל היא הלכה מהר ממנה, כך שהיא היתה אמורה
לראות אותם בקרוב. מאד סקרן אותה לדעת איך נראית ילדה בערך
בגיל שלה שמתלבשת כמוה. ברגע שחלפה על פניה, אוטובוס עבר
והסתיר אותה. שלומית חכתה שהאוטובוס יעבור, אבל אז, להפתעתה,
הילדה נעלמה.
מאז אותו יום שלומית כבר לא אותה ילדה שהיתה. היא היתה בשלה -
למצוא את הילדה עם האוזניות. פעם אחת, היא הרחיקה לכת ותלתה
שלטים בשכונה עם תמונה של האוזניות בחיפוש אחר הילדה המסתורית.
היא לא ידעה מה יקרה אם היא תמצא אותה, היא לא חשבה על זה
בכלל. היא רק רצתה למצוא אותה.
ביום חמישי, שבועיים לאחר מכן, בשעה שש וחצי בערב יצאה שלומית
מביתה לכיוון השופרסל. שוב עברה באותו רחוב צבוע בכתום, ואז
חייכה את החיוך של החיים שלה. בדיוק באותו מקום ראתה שלומית את
הילדה המסתורית שכבר שבועיים לא יכלה להפסיק לחשוב עליה. בלי
להסיט את המבט, שלומית רצה אליה, תפסה אותה מאחורה בכתפיים,
וסובבה אותה אליה כדי לראות את הפנים שלה. ואז זה קרה.
שלומית לא האמינה למראה עיניה. הילדה שעמדה מולה היתה בדיוק
באותו גובה, לובשת את אותם בגדים. אבל זה לא היה כל כך נורא.
הפנים שלה היו הפנים של שלומית. בדיוק. כמו תאומות זהות.
שלומית הסתכלה לה ישר לתוך העיניים ונשארה עם פה פעור. הילדה,
לעומת זאת, רק חייכה אליה ואמרה: "ברוכה הבאה לשלב השני,
שלומית".

פרק ב'
המחשבות בראש של שלומית רצו כמו נוסעים לרכבת. מי זאת? למה היא
נראית בדיוק כמוני? איך היא יודעת את השם שלי? היתה לי תאומה
זהה ולא ידעתי את זה? למה הסתירו את זה ממני? סתם במקרה היא
דומה לי? אבל איך יכול להיות שהיא עד כדי כך דומה לי? זה כמו
להסתכל בראי! אני לא מאמינה.
לקח לה רגע או שניים עד שהיא התעשתה, פתחה את הפה ואמרה:
"בבקשה תגידי לי שזה חלום." "זה לא חלום," אמרה הילדה, "זוהי
המציאות. עכשיו עברת לשלב השני, את צריכה להיות מאד שמחה."
"איזה שלב שני? על מה את מדברת כל הזמן? מי את בכלל?" צעקה
שלומית בקול. אדם מבוגר שעבר שם הסתכל עליה כאילו שהיא משוגעת.
"התעלמי ממנו," אמרה הילדה, "והקשיבי אליי. מה שאני עומדת
להגיד לך לא יהיה פשוט. אבל לפני שאסביר הכל, את חייבת להבין
משהו. שמת לב למשהו מוכר במראה שלי?" "כן!" צעקה שלומית, "את
נראית בדיוק כמוני, ואני מאד רוצה לדעת למה!" "הסיבה היא מאד
פשוטה. אני את. לפני שבועיים כשראית אותי ברחוב הספקתי להבחין
בך ולברוח מהר. הפעם היית זריזה יותר ממני. את בעצם מדברת עם
עצמך עכשיו, שלומית. אבל זה לא כל כך פשוט, שימי לב."
הילדה שטוענת שהיא שלומית פנתה למישהו עם תיק ג'יימס בונד שהלך
ברחוב. "סלח לי אדוני, אתה חושב שאנחנו דומות?" האיש תקע בה
מבט מוזר, הסתכל על שלומית, ושוב עליה ואמר: "תגידי ילדה, את
עושה ממני צחוק? את חושבת שאני לא רואה שאתן תאומות?" ומייד
הלך משם. "אני קיימת בדיוק כמו שאת קיימת, שלומית," אמרה הילדה
שטוענת שהיא שלומית, "את לא הוזה או משהו כזה, אם נלך עכשיו
שתינו הביתה, אפילו אמא לא תוכל להבחין בינינו. כמה שתעמדי על
כך שאת האמיתית ואני המזויפת, כך גם אני אעמוד. את חושבת שאני
פתאום צצתי לתוך החיים שלך, אבל אולי ההפך הוא הנכון?" שלומית
חשבה רגע ואמרה: "נגיד שאני מאמינה לך שאת אני. איך זה יכול
להיות? חוץ מזה אני לא מאמינה לך, וכל העניין הזה מתחיל באמת
להלחיץ אותי." "אני אוכיח לך!" אמרה הילדה שטוענת שהיא שלומית,
"תשאלי אותי שאלה שרק את יודעת את התשובה לה, ותראי שאדע."
טוב, חשבה שלומית, "מה שמרתי בקובץ zip בתיקיה הפרטית שלי?"
שאלה. "פשוט מאד," ענתה הילדה שטוענת שהיא שלומית, "תמונות של
האוזניות שלך." שוב שלומית שלנו נשארה עם פיה פעור ועיניה כמעט
יוצאות מחוריהן.
"אני לא מאמינה," היא אמרה, "אני לא מאמינה שאני מאמינה לך שאת
אני." באותו רגע שלומית השתעשעה במחשבה שהיא מעולם לא חשבה
שתמצא את עצמה אומרת משפט כזה. "בבקשה תסבירי לי מה קורה פה",
ביקשה שלומית משלומית החדשה. "אין בעיה," היא ענתה, "אבל בואי
נשב על כוס קפה, זה הולך להיות ארוך."

פרק ג'
"פעמיים הפוך גדול", שלומית החדשה הזמינה קפה לשתי השלומיות.
השמש כבר שקעה ורחוב סחרוב היה מלא אורות מנצנצים. שלומית
ושלומית החדשה ישבו ליד השולחן, לוגמות מהקפה החם שלהן, זאת
מקשיבה וזאת מסבירה.
"נתחיל במושגים. אני אגיד רשימה של כמה מושגים, אם אחד מהם לא
יהיה לך ברור, אמרי לי. זמן. מרחב. פרוטוקול. CRC. התאבכות."
"את בטוחה שאת אני?" קטעה אותה שלומית, "כי אין לי מושג באיזו
שפה את מדברת... אני לא אמורה לדעת כל מה שאת יודעת?" "שאלה
טובה," אמרה שלומית החדשה, "גם את זה אסביר לך. אבל לא עכשיו,
זה יותר מסובך. אני מבינה שלא הבנת את כל המושגים." "זמן ומרחב
אני יודעת מה הם. אבל מה שלושת האחרים שאמרת?" "אסביר לך אותם
אחד אחד."
"פרוטוקול הוא "שפה משותפת". אם אני מדברת ואת מבינה אותי,
הפרוטוקול שלנו הוא עברית. אם הרמזור מאיר בצבע מסוים,
הפרוטוקול של הנהג ושל הרמזור הוא "אדום משמע עצור, אדום צהוב
משמע היכון, ירוק משמע סע". מחשבים השתמשו בעבר בפרוטוקול OSI,
אבל היום הפרוטוקול הנפוץ ביותר בעולם המחשבים הוא TCP/IP.
עליו בנוי האינטרנט.
"CRC היא שיטה לבדוק תקינות של נתונים. זה ראשי תיבות שלCyclic
Redundancy Check. זה לא כזה עקרוני שתדעי איך זה פועל, רק
חשוב שתדעי שזה בודק תקינות.
"התאבכות היא מושג מעולם הפיזיקה. שני גלים יכולים להתאבך,
כלומר להתנגש אחד בשני וליצור גל חדש. אם את זורקת שתי אבנים
לתוך בריכה, והגלים העגולים של זאת מתנגשים עם הגלים העגולים
של זאת, כל מפגש של גלים הוא התאבכות. זה קורה גם עם גלים של
אור, כלומר קרני אור. כך נוצרים הצבעים היפים של בועת סבון או
תקליטור."
"סבבה," הבינה שלומית, "אבל איך כל זה קשור אלי? כלומר אלינו?"
"את תביני הכל, אל דאגה," אמרה שלומית החדשה, "עכשיו הקטע
המעניין. נניח שכשהיית פוגשת אותי הייתי נראית גדולה ממך בכמה
שנים, והייתי אומרת לך שבינתיים המציאו "מכונת זמן". אני חזרתי
אחורה, ואת מדברת עם העתיד שלך. היה לך יותר קל להאמין, נכון?"
"כן..." היססה שלומית. "זאת הבעיה שלך. את תופשת את עצמך בתור
אדם שנמצא במרחב ונתון בתוך מגבלה של זמן. את תופשת אנשים
שנעים בזמן כדבר לא הגיוני, אבל נתפס בדמיון. לא שאלת את עצמך
מה היה קורה אילו שלומית ה"עתידנית" היתה רוצחת את שלומית
ה"אמיתית"? זה פרדוקס ידוע על חזרה לעבר: אם כשהייתי בת עשרים
חזרתי אחורה בזמן ורצחתי את עצמי-בת-השש-עשרה, זה אומר שמעולם
לא קרה שהגעתי לגיל עשרים. אם כן, מעולם לא קרה שחזרתי אחורה
בזמן ורצחתי את עצמי. אם כן, אני כן אגיע לגיל עשרים... וחוזר
חלילה.
הפרדוקס הזה הוא תוצאה של חשיבה מעוותת שבני האדם רכשו לעצמם
עם השנים. אותה תפישה עקומה שיש לנו היכולת לנוע במרחב כאוות
נפשנו, אך הזמן תמיד ינוע באותו קצב לאותו כיוון. צאי מזה! זה
לא נכון. אני לא אומרת שיש לי מכונת זמן, אני גם לא אומרת שיש
לי "מכונת מרחב". אין לי כלים כאלה. בכלל אני כאן בטעות. אבל
מספיק לדבר על עצמי. את מי שחשובה באמת, כי את עדיין לא
יודעת." "לא יודעת מה?" התפרצה שלומית. שלומית החדשה נאנחה.
"סבלנות אף פעם לא היתה אחת מהתכונות החזקות שלי. נעשה את זה
ככה: שלומית, בת כמה את?" "אני בת שבע עשרה, שלומית." שלומית
צחקקה לעצמה על המשחק הזה של השמות, והוסיפה ברצינות: "ואני
חושבת שאת יודעת את זה." "וודאי שאני יודעת את זה, גם אני בגיל
שלך בדיוק. רציתי לשמוע איך תנסחי את התשובה. יש לי עוד שאלה:
איפה את?" "אני בבית קפה ברחוב סחרוב שותה קפה עם עצמי, קצת
מבולבלת." "יפה. ושאלה אחרונה: מה סוג הדם שלך?" "לא זוכרת."
"עכשיו הקשיבי טוב: האם שמת לב להבדל עקרוני בין שתי השאלות
הראשונות לשאלה האחרונה?" "האמת היא שכן", ענתה שלומית בעניין
רב, "סוג הדם שלי לעולם לא משתנה, לעומת המקום בו אני נמצאת
שהוא יכול להשתנות מתי שארצה, והגיל שלי שהוא משתנה בכל רגע."
"מצוין!" צעקה שלומית החדשה בהתלהבות, עד שכמעט נשפך קצת קפה
מהכוס החצי מלאה שלה. "קלעת לנקודה. אבל את עדיין תקועה בתפישה
שאין לך אפשרות לשנות את מהירות הזמן."

פרק ד'
"מה היא תודעה?" שאלה שלומית החדשה את שלומית. "אני דווקא
יודעת מה זה. פעם קראתי את זה באיזה מקום. זה כאילו, זה שאני
יודעת שאני קיימת או משהו כזה, לא?" "כן, בערך. לדעתי, הבעיה
הכי מעניינת של המדע היא הבעיה הפסיכופיזית." "פסיכו-מה?"
שלומית הרימה גבה. "פסיכו-פיזית, פסיכופיזית. איך הרוח מתחבר
לחומר. הרי התודעה שלך היא רוחנית בלבד, אי אפשר להחזיק את
התודעה ביד או למדוד אותה איכשהו. איך היא קשורה לגוף שלך?
למוח שלך? עם הכלים שיש למדע אי אפשר לענות על השאלה הזאת.
מקודם אמרת שהמקום בו את נמצאת והזמן בו את נמצאת יכולים
להשתנות. את המקום את יכולה לשנות כאוות נפשך, והזמן משתנה
מעצמו. נכון?" שלומית הנהנה בראשה. "עכשיו השאלה היא - מי את?
השיער שלך הוא את? הלב שלך? המוח שלך? או אולי התודעה שלך? את
רואה עם העיניים, הולכת עם הרגליים, וחושבת עם המוח. אבל מי
את? התודעה שלך היא את. את התודעה שלך. העניין הוא שתמיד
התודעה שלך נשארת עם הגוף שלך - אף אחד לא יודע למה ואיך, אבל
ככה זה. מי אמר שזה תמיד חייב להיות ככה? אולי את יכולה לעבור
לגוף אחר?"
"די!" אמרה שלומית, "את רק מבלבלת אותי יותר. אולי כבר תגידי
לי איך זה הגיוני שאת אני וזהו? כבר נעשה מאוחר..." "אולי את
רוצה שניפגש ביום אחר?" הציעה שלומית החדשה. "אין סיכוי! עד
שמצאתי אותך. את עכשיו מסבירה לי." "בסדר. הקשיבי. העולם שלנו
מורכב מחומר ומרוח. החומר מוגבל בזמן ובמקום בעוד שהרוח לא.
ישנו חיבור בין החומר לרוח אשר אינו מובן למדע. עכשיו אגלה לך
סוד." שלומית התחילה ללחוש: "יש משהו שאף מדען לא יודע ואף
מדען לא יידע לעולם. יש עולם פשוט שהעולם הזה מבוסס עליו.
העולם הפשוט הזה הוא המקשר בין החומר והרוח. אי אפשר להגיע
לשם, כי את כבר שם. את פשוט לא רואה את זה ככה. העולם הפשוט
הזה שאני מדברת עליו - יש בו רק "תודעות" של אנשים. הקישור בין
העולם הפשוט לעולם שלנו מתבצע ע"י פרוטוקול מסובך ומורכב מאד.
לפני שבועיים קרתה תקלה בפרוטוקול הזה. למזלנו, העולם לא נחרב
או משהו כזה, אלא סך הכל אני נוצרתי. התודעה שלך קשורה תמיד
לגוף שלך, כך זה היה עד שנוצרתי. מהרגע שנוצרתי, התודעה שלך
קשורה לגוף שלך וגם לגוף שלי. נוצרתי כרוח רפאים ואמות כרוח
רפאים. לפני שבועיים נוצרתי רק לכמה שעות, אחר כך זה הסתדר
ופשוט התפוגגתי. לא הייתי מודעת לזה בכלל. אבל את ראית אותי,
וזה שינה הכל. אם לא היית רואה אותי לא הייתי חוזרת. אבל את
ראית אותי, וזכרת את זה. אז בעצם הבנתי שראיתי את עצמי. או
אולי נכון יותר לומר: עצמי ראתה אותי." שלומית החדשה צחקה.
"בגלל זה חזרתי לכאן להסביר לך את הכל. בפעם השניה שהגעתי
לכאן, לפני שעתיים, הבנתי את הכל, אבל חששתי להסביר לך.
הפרוטוקול תיקן את הבעיה שהוא יצר ע"י זה שפשוט עשה אותה שוב,
במטרה שניפגש ונדבר. מסתבר שהוא הצליח."

פרק ה'
"את בטוחה שזה לא חלום?" שאלה שלומית. "הלוואי ש..." שלומית
החדשה התחילה לומר משהו, אבל דבריה נקטעו ע"י קול צורם: "בנות,
אני מבקשת שתזדרזו עם הקפה, אנחנו רוצים לסגור." בחורה גבוהה
עם סינר ומגש עמדה לידן. "בסדר?" היא שאלה בטון של גננת.
"אנחנו כבר הולכות", אמרה לה שלומית בהיסוס, והיא הלכה לה.
שלומית שתתה את כל הקפה שנשאר לה בכוס בלגימה אחת, העיפה מבט
על השעון שלה, וצעקה: "עכשיו כבר אחת עשרה! אני חייבת לחזור
הביתה!"
"אין בעיה," חייכה שלומית החדשה, "שימי לב." שלומית החדשה עצמה
את העיניים שלה. עברו שתי שניות ושתיהן שוב שמעו את הקול
הצורם: "בנות, אני מבקשת שתזדרזו עם הקפה, אנחנו רוצים לסגור.
בסדר?" שלומית הסתכלה על המלצרית הגבוהה במבט כעוס, ואמרה:
"הבנתי את זה בפעם הראשונה, אנחנו כבר הולכות." "שלומית,
הסתכלי לרגע על הכוס שלך," אמרה שלומית החדשה לאט ובשקט. "היא
לא ריקה," מלמלה שלומית, "חשבתי ששתיתי כבר הכל..." "באמת
שתית!" הכריזה שלומית החדשה, "אבל חזרנו אחורה בזמן, הקפה נמצא
גם בכוס על השולחן וגם בבטן שלך. בדיוק כמו שאת יושבת עכשיו גם
מולי וגם במקומי."
"אז בעצם המלצרית ביקשה שנסיים רק פעם אחת?" שאלה שלומית.
"מבחינתה כן", ענתה שלומית החדשה, "אבל את זוכרת פעמיים שזה
קרה. מבחינתך זה קרה פעמיים, אבל באמת זה אכן קרה רק פעם
אחת."
"רגע רגע רגע", ניסתה שלומית להבין, "חזרנו אחורה בזמן! איך
עשינו את זה? איך את עשית את זה? אמרת שאת לא יכולה לעשות
דברים כאלה..." "נכון", הסבירה שלומית החדשה, "אמרתי שאני לא
יכולה אבל מסתבר שטעיתי. בגלל שאני מקבילה לפרוטוקול, אני
יכולה לנוע בזמן ובמרחב לפי פרמטרים שאני קובעת. בואי ננסה את
זה שוב." שלומית החדשה עצמה את העיניים שלה, ותוך כמה שניות הן
שמעו קול: "מה תרצו?" ושלומית החדשה אמרה: "פעמיים הפוך גדול".
שלומית הסתכלה על השעון שלה, השעה היתה 23:07. שלומית החדשה
הצביעה על משהו. היה זה שעון קיר מהודר המותקן על עמוד בבית
הקפה. השעון הורה על השעה 19:00. "השעון שלך הוא חלק ממך",
אמרה שלומית החדשה, "את מרגישה שעכשיו כבר אחרי אחת עשרה,
למרות שבעצם עכשיו רק שבע."
"את יודעת מה אפשר לעשות עם זה?" שאלה שלומית במהירות ובכלל לא
ציפתה לתשובה, "אפשר להיות מיליונרים, אפשר לשנות את
ההיסטוריה, אפשר לעשות הכל!" "נכון," ענתה שלומית החדשה, "אבל
אנחנו לא נעשה את זה." "את מתכוונת לומר, שאת לא תעשי את זה",
העירה שלומית. "לא! אני מתכוונת לומר שאני לא אעשה את זה וגם
את לא תעשי את זה." "וודאי שאני לא אעשה את זה," אמרה שלומית,
"הרי אני בכלל לא מסוגלת לנוע בזמן..." שלומית החדשה הסתכלה על
שלומית במבט חודר. "תנסי, תראי שאת דווקא כן יכולה."
שלומית עצמה את עיניה והתרכזה. היא חשבה רק על דבר אחד: לחזור
אחורה בזמן. פתאום היא מצאה את עצמה הולכת ברחוב. פתאום היא
הרגישה שתי ידיים קטנות תופסות אותה בכתפיים ומסובבות אותה
אליהן. פתאום היא הרגישה צורך לומר משהו. היא אמרה לילדה
שעומדת מולה ובוהה בה עם פה פעור: "ברוכה הבאה לשלב השני,
שלומית."

פרק ו'
אחרי רגע או שניים הרחוב הכתום הפך לאט ללבן בעיני שלומית.
האוטובוסים והמכוניות הפסיקו להרעיש. היתה דממה. איש אחד עם
תיק ג'יימס בונד עבר שם וראה שתי ילדות שנראות אותו דבר: אחת
עם פה פעור לא מבינה בדיוק מה קורה, ושניה - נופלת על הרצפה.
שלומית, שהפכה להיות שלומית החדשה, התעלפה. היא היתה שרועה על
המדרכה, והאוזניות שלה עדיין מנגנות שיר חרישי מבעד לתלתלים
הארוכים שהתמלאו בחול ובאבק. היא לא התעלפה מפני שהיא היתה
בהלם מהמעבר לשלומית החדשה. היא התעלפה כי ככה רצתה שלומית
החדשה. שלומית החדשה שלפני רגע היתה שלומית, בעודה על המדרכה
מחוסרת הכרה שמעה קול מוכר מדבר אליה. יותר נכון, צועק אליה.
"לא ככה!" שלומית מצאה את עצמה שוב בבית הקפה יושבת מול שלומית
החדשה. שעונה שלה הורה 23:16 ושעון הקיר של בית הקפה הורה
19:09. "חזרת אחורה בזמן, אבל לא לגוף הנכון..." הסבירה שלומית
החדשה לשלומית שראשה כבר התחיל לכאוב. "אם זה יקרה לך שוב,
פשוט תרצי להתעלף, ואז תחזרי לזמן שממנו הגעת". מנגינה מתוך
שיר של להקת רוק מוכרת התנגנה. שלומית הוציאה מכשיר סלולרי
מהבהב מתוך התיק שלה, לחצה על מקש ואמרה "הלו?"
"איפה את?" שאלה אמא של שלומית מבעד לשפופרת, "אני צריכה את
הדברים מהסופר." "פגשתי חברה ואני יושבת איתה בבית קפה כמה
דקות," ענתה שלומית, "אני כבר חוזרת הביתה." "טוב," אמרה אמה,
"יש לך מפתח?" "כן" ענתה שלומית. "אוקיי, אז להתראות." "ביי."
השיחה הסתיימה. "תגידי תודה שכיביתי את שלי," אמרה שלומית
החדשה, והוציאה מכשיר סלולרי כבוי שנראה בדיוק כמו המכשיר של
שלומית מהתיק שלה. "תודה. עכשיו כשאין לנו הרבה זמן," אמרה
שלומית לשלומית החדשה, וחיוך התפשט על פניה, "אולי נחזור קצת
אחורה?" "בשמחה," אמרה שלומית החדשה, "אבל כדאי שאת תנסי, את
צריכה להתאמן..."
שלומית עצמה את העיניים שלה, והתרכזה. פתאום מצאה את עצמה
הולכת ברחוב במהירות, שומעת קול מוכר. "סלח לי, אדוני, אתה
חושב שאנחנו דומות?" שלומית הסתכלה למטה וראתה שתי ילדות
שנראות בדיוק כמוה מסתכלות עליה. פתאום היא שמה לב מה היא
מחזיקה ביד. תיק ג'יימס בונד שחור ומבריק. באותו רגע, שלומית
בגופו של האיש הממהר הטיחה את ידה השמאלית בראשה כאומרת 'איזו
טיפשה אני', התעלפה, ונפלה על המדרכה.
ושוב שלומית מצאה את עצמה בבית הקפה. מבט על השעון. 23:25.
"נמאס לי מזה כבר, למה אף פעם אני לא מצליחה לחזור בזמן ולהשאר
אני בעצמי בגוף שלי?" היא ישבה שם עם מבט זועף. "לא נורא,"
ניחמה אותה שלומית החדשה, "בסוף תצליחי". שלומית החדשה עצמה את
העיניים שלה, ושלומית בהתה בכוס הקפה הריקה שלה. לפתע שלומית
שמה לב שהכוס מתמלאת מהר מאד, מעצמה. היא הסתכלה על שלומית
החדשה והיא נראתה לה מאד מתרכזת. היא הסתכלה על שעון הקיר
וראתה איך המחוגים זזים במהירות נגד כיוון השעון. פתאום כוס
הקפה המלאה נעלמה, והן שמעו קול: "מה תרצו?" ושלומית החדשה
אמרה: "פעמיים הפוך גדול". שלומית הסתכלה על השעון שלה, השעה
היתה 23:26. שעון הקיר הצביע על 19:00.
"שלומית, יש לי שאלה," אמרה שלומית לשלומית החדשה, "אמרת שאת
יכולה לקבוע את הפרמטרים של הזמן ושל המרחב ולפי זה לנוע,
נכון?" "כן", אמרה שלומית החדשה, מתאוששת מהמעבר. "אז אם את
יכולה להשתמש בזה כדי לנוע בזמן לאיזה כיוון באיזו מהירות
שתרצי, האם נכון הדבר גם לגבי המרחב?" שלומית החדשה חייכה
מאוזן לאוזן. "תני לי יד," היא אמרה בבטחון, "הולכים
לירושלים."

פרק ז'
האנשים ברחוב יפו בירושלים נראו הרבה יותר צבעוניים ומעניינים
מהאנשים ברחוב סחרוב בראשון. היו שם אנשים מכל הסוגים בכל
הגילאים מכל העמים מדברים בכל השפות. כל כך כיף היה לשתי
השלומיות להסתובב שם. הן הלכו המון. ראו הכל: חנויות בגדים,
פלאפל, פיצה, חנויות אלקטרוניקה, רוכלים למיניהם, שוטרים,
מאבטחים, אוטובוסים, מוניות. רעש והמולה היו שם וזה היה נפלא.
הן הגיעו לבית קפה, נכנסו פנימה והזמינו. היושבים שם התחילו
לנעוץ בהן מבטים וזה לא היה נעים כל כך. לזכות הנועצים יאמר כי
לא בכל יום רואים שתי בחורות חינניות עם תלתלים ארוכים זהות
אחת לשניה, גם במראה וגם בציוד, יושבות ביחד לשתות קפה.
"אז מה יקרה איתך עכשיו?" שאלה שלומית. "שאלה טובה," אמרה
שלומית החדשה, "אני חושבת שאם אני אנסה להתעלף אז אתפוגג, כמו
שקרה לי לפני שבועיים." ההבעה של שלומית החדשה הפכה להיות קצת
קודרת. "אבל אני לא רוצה להתפוגג... לפני שבועיים לא היה לי
אכפת, כי התפוגגתי מיד אחרי שנוצרתי, אבל עכשיו, כשאני איתך זה
אחרת." שלומית חשבה קצת, ואז אמרה: "אבל את לא יכולה להשאר.
איפה תישני? מה תאכלי? את כבר נמצאת בעולם הזה פעם אחת, את לא
יכולה להיות בו עוד פעם. אני לא יכולה לקחת אותך הביתה. אמא
שלי, בעצם שלנו, לא תדע מה לעשות. אי אפשר. נספר לכולם שאת
תאומה זהה שלי? איפה היית עד היום? זה לא יילך. את חייבת
להתפוגג. מצטערת."
"אולי תתפוגגי את!" הציעה שלומית החדשה, ודמעה קטנה נצצה
בזווית העין שלה. "אף אחד לא ירגיש אם נתחלף. יש לנו אותו גוף
ואותה תודעה. גם אותו זכרון. למה שאני אתפוגג ואת לא? למה לא
להפך?" "כי אני שלומית האמיתית!" ניסתה שלומית לטעון. "אז זהו
- שלא!" צעקה שלומית החדשה, ואז לחשה: "אנחנו אותו בן אדם.
תביני את זה כבר. אני לא חיקוי או זיוף. אני את. גם לי יש
רגשות בדיוק כמוך."
שלומית חשבה שזה הולך להיות הרבה יותר מסובך ממה שזה היה עד
עכשיו. ואז זה הכה בה כמו ברק. "יש לי רעיון, אבל זה קצת
מסובך", היא אמרה. "מה?" שאלה שלומית החדשה, מנגבת עם האצבע את
הדמעות. "נכון שכשחזרתי בזמן הגעתי לגוף אחר? אולי אפשר להשאר
ככה? אולי אחת מאיתנו תחליף גוף!" שלומית הרגישה מרוצה מעצמה
על הרעיון המקורי. "ממש גאוני," אמרה שלומית החדשה, "לגוף של
מי תכנסי? מה עם החיים של אותו בן אדם? את לא יכולה פתאום
להיות מישהו אחר, את נשארת עם התודעה שלך." "אולי זה לא חייב
להיות ככה?" אמרה שלומית, "אולי אני יכולה גם להחליף את התודעה
שלי." שלומית החדשה הנהנה בראשה ואמרה: "יש מצב. אבל זה לא
חכמה, זה כמו להתפוגג. את לא תזכרי שהיית שלומית."
שלומית ושלומית המשיכו לדון בעניין עד שהגיעו לפתרון יצירתי.
שתיהן נכנסו לשירותים של בית הקפה. בינתיים, בראשון לציון, איש
אחד עם תיק ג'יימס בונד הלך ברחוב וראה שתי ילדות משוחחות
ביניהן: אחת עם תלתלים ארוכים, ואחת עם שיער קצר. "טוב, אז
נדבר כבר בהזדמנות", אמרה זו עם השיער הקצר. "אין בעיה," אמרה
שלומית והתחילה ללכת, "להתראות, דניאל!"

פרק ח'
השעה היתה קצת אחרי שש וחצי. השמש כבר עמדה לשקוע והאירה את
רחוב סחרוב באור כתום. דניאל מיהרה הביתה שלה. "שלום!" אמרה
בשמחה, סוגרת את הדלת אחריה. "היי גלעד, אתה לא תאמין את מי
פגשתי," אמרה דניאל לאחיה הגדול, "פגשתי את שלומית ירון."
"איזה יופי, מה שלומה?" שאל גלעד. "בסדר," אמרה דניאל, "השיער
שלה נהיה כל כך ארוך..." "אין לה תלתלים או משהו כזה?" שאל
גלעד בתימהון. "כן! יש לה תלתלים, והיא האריכה אותם, זה ממש
יפה." "אהה, סבבה", אמר גלעד. דניאל הלכה לחדר שלה לשמוע קצת
מוזיקה.
"יש כרטיס מועדון?" שאלה הקופאית בשופרסל את שלומית. שלומית
הנידה ראשה לשלילה. "עשרים ושלוש שישים", קבעה הקופאית. שלומית
מסרה לה שטר סגול של חמישים שקלים חדשים. "יש שישים אגורות?"
שאלה הקופאית, מקווה לטוב. "לא. מצטערת", חייכה שלומית. עם
השקית ביד הלכה הביתה, שומעת מוזיקה באוזניות הענקיות שלה.
"מעניין אם אמא שלי זוכרת שהיא התקשרה אליי," חשבה שלומית
לעצמה, "נראה לי שמבחינתה זה מעולם לא קרה."
כעבור כמה שעות, שלומית התעוררה לצלילי מנגינה מתוך שיר של
להקת רוק מוכרת. חצי ישנה היא לקחה את הטלפון מהשולחן, לחצה על
מקש ולחשה: "הלו?" היא שמעה לחישות: "הלו? שלומית? זו דניאל!
תקשיבי, יש לנו בעיה!" "מה השעה?" שאלה שלומית לאט. "עכשיו קצת
אחרי אחת וחצי לפנות בוקר," לחשה דניאל, "תקשיבי! אני לא יודעת
איך להגיד לך את זה, אבל אני יודעת מה שמרת בקובץ zip בתיקיה
הפרטית שלך..."
שלומית קפצה מהמיטה. "שיט!" היא צעקה לטלפון בלחישה, "את בגוף
של דניאל אבל עדיין עם התודעה שלי?" "לא בדיוק," אמרה דניאל,
"יש לי התודעה של דניאל. אבל זכרון יש לי כפול: זיכרון של
דניאל וזכרון של שלומית." "זה לא נשמע לי טוב. אבל אולי נדבר
על זה מחר? אני ממש עייפה..." שלומית פיהקה. "בסדר," לחשה
דניאל, "להתראות מחר".
שלומית קמה בבוקר קצת מטושטשת. התלבשה, הלכה למקלחת לצחצח
שיניים, אכלה קצת, ויצאה לבית הספר. בדרך ראתה איש אחד עם תיק
ג'יימס בונד שהלך מהר ונראה לה קצת מוכר. היא צחקקה לעצמה.
"בוקר טוב!" ברכה שלומית את השומר של בית הספר, ונכנסה. בכיתה
דניאל חיכתה לה בקוצר רוח. "בוקר טוב. עכשיו, לפני שהמורה
תבוא, בואי נחשוב מה עושים." אמרה דניאל. "מה יקרה אם תתעלפי?"
שאלה שלומית, בלי לחשוב בכלל. דניאל קפצה מאושר. "זה רעיון
גדול! איך לא חשבתי על זה? אם אתעלף, אני אתעורר כדניאל לגמרי,
לא? אני חייבת לנסות."

פרק ט'
לאחר יום הלימודים הגיעה שלומית לביתה. אמא שלה בדיוק הכינה
שניצלים, ואחיה הקטן שיחק במחשב. "היי רועי, מה שלומך?" שאלה
שלומית את אחיה הקטן. "בסדר. אל תפריעי, אני תכף מגיע לבוס",
הוא מלמל. שלומית הלכה לחדר שלה, רק לפני כן היא עברה במטבח.
"שלום אמא, מה שלומך?" "טוב, תודה. איך היה בבית הספר?" "סבבה.
אני נכנסת להתקלח." "טוב. אחרי זה תאכלי."
שלומית נכנסה לחדר שלה והניחה את הילקוט על הרצפה. לקחה מגבת
גדולה מהארון ונכנסה לחדר האמבטיה. שלומית התפשטה, זרקה את כל
הבגדים לארגז הכביסה, תלתה את המגבת בצד, ופתחה את ברז המים.
כעבור מספר דקות החדר הפך למטושטש בגלל האדים שהתפזרו לאטם.
שלומית חייכה ועמדה מתחת לזרם המים החמים שליטף את כל הגוף שלה
ברכות. הזמן כאילו עמד מלכת. טיפות מים קטנות וגדולות זלגו
מכתפיה של שלומית עד לציפורניה. והיא, מביטה על רגליה היחפות,
חולמת שהיא מתחת למפל מים ענק שלא מפסיק לזרום. הגוון של השיער
שלה נהיה קצת יותר כהה, והתלתלים כמעט ולא נראו. היא הרימה את
ראשה כך שהזרם נפל לה על המצח, ומשם עד לקצוות השערות.
היא לקחה סבון נוזלי ולחצה על הבקבוק כך שקצת סבון הגיע אל היד
השניה שלה. היא הסתבנה ואחר כך שוב שטפה את עצמה. ואז היא לקחה
קצת שמפו מבקבוק אדום עקום שכתוב עליו באותיות מדויקות Shuki
Zikri, וגם כתוב עליו "לתלתלים מושלמים", ובתנועות עגולות מרחה
את כל השיער שלה. זה לקח לה לפחות חמש דקות. אחר כך שוב שלומית
עמדה מתחת זרם המים הנעים, ושוב היה נדמה לה שהזמן עומד מלכת.
לעמוד כך במים ולא לחשוב על כלום.
כעשר דקות לאחר מכן, שלומית יצאה מהמקלחת עם המגבת הגדולה
כרוכה עליה מבית השחי ועד לברכיים. פתאום היא שמעה את רועי
צועק: "יש! הגעתי לבוס!" היא הלכה למטבח לראות מה עם השניצלים,
ולהפתעתה, אמא שלה עדיין עסוקה היתה בלטגן אותם. "נו, את נכנסת
להתקלח, או שאת מתכוונת להסתובב עם המגבת בכל הבית קודם?" אמא
שלה שאלה אותה. שלומית הרגישה מבולבלת. "רגע, השיער שלך רטוב,
מה, רק הרטבת את השיער וזהו?" עכשיו גם אמא שלה מבולבלת. "אמא,
עכשיו יצאתי מהמקלחת אחרי שהתקלחתי איזה רבע שעה." ניסתה
שלומית להסביר. "אבל רק לפני חצי דקה אמרת שאת רוצה להכנס!"
אמרה לה אמה. "משהו מוזר קורה פה", אמרה שלומית, והלכה לחדר
שלה לשמוע מוזיקה.
"אמא, אני ממש עייפה, אני הולכת לישון איזה חצי שעה, שעה,
טוב?" אמרה דניאל לאמא שלה. "אין בעיה מותק, לילה טוב." דניאל
נכנסה לחדר שלה, וסגרה את הדלת אחריה. היא לקחה דף ועט, כתבה
משהו, קיפלה את הדף ושמה בכיס. אז היא נפלה על המיטה שלה ללא
הכרה. כעבור רבע שעה היא פקחה את העיניים שלה. חושך. מה קורה
פה? היא חשבה לעצמה. היא פתחה קצת את התריסים ושמש של צהריים
סנוורה את עיניה הירוקות. היא יצאה מהחדר קצת מבולבלת, והלכה
למטבח לשתות כוס קולה.
"זהו? התעוררת?" שאלה אותה אמה בחיוך. "כן... אני צמאה," היא
אמרה, ולקחה בקבוק קולה גדול מהמקרר, מזגה לעצמה לכוס, החזירה
את הבקבוק למקרר, התיישבה ליד השולחן ושתתה.
שלומית יצאה מהחדר לבושה בבגדים נוחים, התיישבה ליד השולחן,
ושתתה קולה. היא לקחה מהמגירה סכין ומזלג והתחילה לאכול את
השניצל. "מה היה הקטע שלך מקודם עם המקלחת?" שאל אותה רועי.
"אין לי מושג," אמרה שלומית בפה מלא, "אני התקלחתי איזה רבע
שעה, אבל לכם זה היה נראה כאילו בכלל לא עבר זמן." "מעניין",
ציין רועי, ונגס בשניצל טבול בכמויות מסחריות של קטשופ.

פרק י'
למחרת בבוקר השיעור הראשון היה היסטוריה. שלומית הגיעה בזמן,
הניחה את הילקוט על הרצפה לידה, הוציאה ספר היסטוריה,
דפדפת-ספירלה ועט סגול. המורה נכנסה לכתה: "בוקר טוב. היום
אנחנו חייבים לגמור את פרק י"ג, אז בואו נתחיל."
שלומית שנאה ללמוד היסטוריה כמו כל ילדה רגילה בגיל שלה. היא
הסתכלה על השעון. 08:36. איזה שעמום. המורה מספרת על
האמנציפציה, ושלומית מציירת פרחים סגולים ושבלולים עגולים
בדפדפת-ספירלה שלה. עוד מבט על השעון. 08:36. אוף! הזמן לא זז.
חשבה שלומית לעצמה. היא ציירה עוד פרח, ואז החליטה לראות אם יש
בכיתה מישהו שבכלל מקשיב למורה. היא הבחינה במשהו מאד יוצא
דופן. מטוס עשוי נייר, מלאכת יד תוצרת הקרציה של הכתה, עומד
באוויר ולא זז. שלומית הסתכלה על המחזה הזה בתמהון. היא ראתה
את העיניים של הקרציה מסתכלות על המטוס ולא זזות ממנו. היא
ראתה את זאת שיושבת לידה עם בלון של מסטיק יוצא מהפה, לא זזה.
רק המורה ממשיכה לספר ולספר. זה נראה כאילו כל הכתה קפאה ורק
שלומית והמורה בחיים.
עוד מבט על השעון. עדיין 08:36. שלומית הקשיבה למה שהמורה
אומרת והבינה שהיא חוזרת על אותן חמש מילים שוב ושוב. שלומית
נעמדה ויצאה החוצה מהכיתה, אף אחד לא הבחין. בחצר היא ראתה את
דניאל משוחחת עם מישהי שהיא לא הכירה. סתם ילדה מכיתה אחרת.
"או, היי שלומית, מה המצב?" שאלה דניאל. "סבבה," ענתה שלומית,
"מה שלומך?" "טוב, תודה." שלומית המשיכה ללכת ואז פתאום נעצרה.
היא שבה על עקבותיה ואמרה לדניאל: "סליחה שאני מפריעה, אבל את
יכולה שניה לבדוק אם יש לך איזה דף בכיס?" "למה שיהיה לי?"
שאלה דניאל ועשתה פרצוף מופתע. "לא יודעת, יש לי הרגשה כזו."
דניאל הכניסה יד לכיס האחורי של המכנסיים שלה והוציאה משם דף
מחברת מקופל לארבע. מבחוץ היה כתוב בגדול בכתב יד של דניאל:
"לשלומית".
דניאל צעקה. "מה זה? מתי כתבתי את זה?" "אני בטח לא יודעת,"
הגיבה שלומית, "זה הכתב שלך, לא?" "כן, זה מה שמפחיד אותי שאני
לא זוכרת שכתבתי את זה. רגע! עכשיו אני נזכרת. כתבתי את זה
אתמול לפני שהלכתי לישון בצהרים. קחי את זה, זה בשבילך."
"תודה", אמרה שלומית והלכה. "איזה מוזר", אמרה החברה של דניאל
לדניאל.
שלומית פתחה את הקיפולים של הדף וקראה בעיון מה כתוב שם בכתב
ידה של דניאל: "שלומית היקרה, כאן שלומית ברגעיה האחרונים
כותבת לך. אני תכף אתעלף ואני מקווה שאתעורר כדניאל בלבד. יש
לי משהו מאד חשוב לומר לך. תמיד תדאגי שתרגישי איך הזמן עובר.
אם יהיה לך משעמם מאד, או שלא תעשי שום דבר, יכול להיות
שתרגישי שהזמן לא זז. הבעיה היא שבגלל היכולות שלך, כשאת
מרגישה שהזמן לא זז, הוא באמת לא זז. לתשומת לבך. אוהבת,
שלומית."

פרק י"א
שלומית לא ידעה לחשוב אם זה דבר טוב או רע: גם כשאני רוצה
שהזמן יעבור רק שאני לא מרגישה אותו עובר, אז הוא לא זז? זה לא
הוגן. מצד שני אני יכולה לחזור בזמן. רגע, בכלל אף פעם לא
הצלחתי לחזור בזמן לגוף שלי. אולי עכשיו כשיש רק שלומית אחת אז
אצליח. אני אנסה. שלומית עצמה את העיניים שלה חזק, והתרכזה.
היא חשבה רק על דבר אחד: לחזור אחורה בזמן. פתאום היא מצאה את
עצמה אומרת "תודה" ומתחילה ללכת. היא הסתובבה אחורה וראתה
מישהי אומרת לדניאל "איזה מוזר". היא ראתה שהיא מחזיקה ביד דף
מקופל שכתוב עליו "לשלומית." היא רצה לשירותים של בית הספר
והסתכלה על המראה. היא שמחה לראות את דמותה שלה במראה, חייכה
לעצמה, והתעלפה. פתאום היא מצאה את עצמה בשיעור היסטוריה. מבט
על השעון. 08:58. "לא לשכוח לקרוא את תחילת פרק י"ד!" צעקה
המורה כשכולם קמו מהכסאות לצאת להפסקה.
בהמשך היום, בשיעור אנגלית, שלומית חשבה לעצמה שאף פעם היא לא
ניסתה לעבור לעתיד. היא חששה מזה, אבל היא רצתה לנסות בכל
מקרה. היא עצמה את העיניים והתרכזה. היא חשבה רק על דבר אחד.
לנוע קדימה בזמן במהירות גבוהה יותר. פתאום היא שמעה את המורה
אומרת "מצוין! זו המילה המתאימה ביותר. Among." אז היא עצמה את
העיניים וחזרה להווה. פתאום היא שמעה את המורה שואלת "מי יודע
איזו מילה הכי מתאימה לכאן?" מישהו צעק "in", והמורה אמרה
שעדיף מילה אחרת. שלומית שאלה בשקט "Among?" והמורה אמרה:
"מצוין! זו המילה המתאימה ביותר. Among." שלומית חייכה, והמורה
חייכה.
בבית שלומית הוציאה בקבוק קולה מהמקרר, הניחה על השולחן במטבח,
הלכה לחדר של רועי ואמרה לו: "תראה משהו מגניב, אין לי כלום
ביד, נכון?" והתרכזה. רועי מצמץ ואז ראה שאחותו הגדולה העומדת
מולו מחזיקה בידה הימנית בקבוק קולה. רועי עמד מולה עם פה
פעור. "איך עשית את זה?" הוא שאל. שלומית חייכה אליו: "קסמים
לא מגלים."
מאז רועי קורא לשלומית "הקוסמת", והיא יודעת שהיא באמת ילדה
מיוחדת ולא סתם חכמולוגית. היא באמת משהו מיוחד.