השאלה שממשיכה להטריד אותי, אפילו עכשיו, היא האם הייתי יכול
לשנות משהו. במצבי הנוכחי אין כל טעם במחשבות מהסוג הזה - את
הנעשה אין להשיב.
ובכל זאת...

ובכל זאת הזיכרונות עדיין שם, מקוטלגות במגירות קטנות בראשי...
זיכרונות מלווים בכאב מעומעם, כמעט פיזי... מנין להתחיל?
זיכרון מימי בית הספר עולה בראשי - הבקרים...
הכל היה בסדר, בביה"ס הכל התנהל על מי מנוחות, יום רדף יום
והשבועות חלפו. הבקרים, לעומת זאת, השאירו בי את חותמם. מסיבה
כלשהי הקימה, אותה פעולה פשוטה לכאורה, נעשתה כמעט בלתי אפשרית
באותם ימים. מאחר ויקיצה טבעית לא הייתה אופציה נאלצתי להיעזר
באמצעים אחרים ולכן הייתי מחביא את השעון המעורר לפני השינה,
ובכך מאלץ את עצמי לקום מהמיטה בבוקר על מנת לחפש את מקור
הרעש.

בכיתה הייתי יושב בעיניים טרוטות בשולחן הפינתי הרחוק ושומר על
פרופיל נמוך. המורים היו עסוקים בשטויות, ואני העברתי את הזמן
בניסיון חסר סיכוי להישאר ער.
ההורים שלי, שמעורבותם בחיי נשארה ברמה מינימלית כל עוד הצלחתי
לשמור את ציוני ברמה סבירה, התרגלו זה מכבר לשמוע מהמורות שאני
''ילד חמוד, שמצליח בלימודיו, ואינו מפריע למהלך השיעור''.
משפט זה לווה בחיוך עייף ובטפיחה על השכם מצד ההורה התורן.

הכל התנהל כשורה, לפחות על פניו, והשנה הלכה והתקצרה. ואז לאט
לאט ובבת אחת, דברים החלו משתנים.
ועוד זיכרון... אותה פעם בה ראיתי אותו לראשונה, זיכרון זה
מלווה בתחושה דומה לזו שחש החולם כשבהכרתו פוגעת הידיעה שכל
המתרחש סביבו אינו אלא פרי דימיונו, מעין תסכול שמקורו אינו
ידוע...
זה היה בהפסקה שבין שיעור ספורט לספרות, אותן הפסקות מיוזעות
בהן הדרך היחידה להתקרר הייתה לשכב בצל בלבוש מינימאלי. אני
זוכר איך הלכנו בחזרה ממגרש הספורט לכיוון הכיתות כששמתי לב
אליו, דבר לא אופייני שכן אם דעתי הייתה נודדת זה היה רק
לכיוון בחורה שעברה בקרבת מקום... ובכל אופן הוא ישב על הספסל
עם כמה בנות, בוהה בנקודה בלתי נראית בחלל. משהו בנוכחות שלו
הפריע לי, יכולתי להישבע שאני מכיר אותו, ותחושה זו לוותה בפחד
משונה, כזה שמגיע שניה לפני המכה. אבל לא הצלחתי להתאים את
הפנים לזיכרון. המשכתי ללכת, ונתתי למחשבות לנדוד בחזרה לשיעור
ספרות, והשעמום שמגיע כמו רעם לאחר הברק.
בסוף אותו יום, בדרך לתחנה, ראיתי אותו שוב. הוא הלך לכיוון
התחנה במרחק כמה מטרים ממני. שום סימן מיוחד לא ניכר בו. שיער
שחור פרוע, לא גבוה, לבוש ברישול ואת ידיו החזיק בכיסי מכנסיו.
ושוב אותה הרגשה...

נדמה שבאותו הלילה החלומות החלו. ואותו חלום ראשון... חלומות
הם דבר מסקרן, אין ודאות לגבי הצורך בהם ומאיפה הם מגיעים,
ובכל זאת הם ממלאים חלק כל כך גדול בחיינו. באותו חלום, הראשון
בסדרה ארוכה, שכבתי במיטה במרכז חדר קטן ואפל, על הקיר מולי
היה חלון קטן ומרובע, תריסיו היו סגורים, ואור בקע מהחריצים.
ללא ספק היה זה חלום משונה מאוד. הוא נקטע במהירות וחזר על
עצמו במהלך הלילה, מלווה בהרגשת חוסר נוחות, כמו זמזום של יתוש
בלתי נראה...
הימים חלפו והחלום החל משתנה - החלון שהיה קטן נראה עכשיו כמו
מסך ענק, שהסרט שמוקרן עליו מוסתר ממני. אני זוכר את התסכול,
הרצון לדעת מה מסתתר מאוחרי הפרגוד, ואותו פחד סתום...

המחשבות לוקחות אותי שוב אליו, הרגעים בהם יכולתי לחוש באוויר
משתנה כשהוא היה בסביבה. הייתי חש בנוכחותו, יודע שהוא בסביבה
עוד לפני שהייתי רואה אותו. זיכרונות מסוננים - לפי פרויד...

יום אחד, כמה שבועות אחרי שהתחילו החלומות, עמדתי בתחנה
וחיכיתי לקו. זה היה הוא שפנה אלי. אני זוכר את הצליל של הקול
שלו, ואת הדיקציה שבה ביטא את המילים. ''סליחה, תוכל להלוות לי
אולי חמישה שקלים, הכרטיסייה שלי גמורה''. נתתי לו עשרה שקלים
ואמרתי לו שהוא יכול להחזיר לי מחר.
בדרך הוא סיפר לי שקוראים לו נתנאל. שם משונה, חשבתי אז, שם
מוזר לבחור מוזר.
נודע לי עוד שהוא חדש בעיר, ושהוא והמשפחה שלו גרים בשיכונים
החדשים במערב העיר. המשכנו לדבר וכשאוטובוס הגיע לתחנה שלו הוא
נעמד, אמר להתראות, וירד.

באותו לילה החלון היה פתוח, ומאותו רגע הכל החל להשתנות.
בניגוד לחלומות הראשונים שהיו משעממים, אלה היו כמו פרומו לסרט
חדש, תמונות מתחלפות בקצב מסחרר, רעשים חזקים, ותחושה שמשהו
עומד לקרות... לפעמים הייתי רואה את עצמי, בהבזקים. לא יכולתי
להיות בטוח שזה באמת אני, אבל זיהיתי את ההורים שלי, עומדים
ליד אותה מיטה קטנה. מדי פעם הבזיקה תמונה של פנים, העיניים
היו מוכרות מאוד, אבל הפנים... אותם פנים חרוכים... ולפעמים
נתנאל היה מבקר בחלומות, שוחה באמבטיה גדולה ואדומה...
כך הפכו הלילות לסיוטים... סיוטים ארוכים שנחרטו בלילות על גבי
תודעתי...

לאחר שבוע התחלתי לשים לב שקטע אחד בחלום חוזר על עצמו. בחלום
הייתי על סירה, ובתוך הסירה היינו אני ונתנאל. התחלת החלום
הייתה נעימה, היינו שטים במעגלים קטנים בתוך ים אדום רגוע.
ההמשך כבר היה פחות נעים. באחד השלבים בחלום, הייתה מתחילה
סערה, ולא משנה לאן הייתי שט, היא תמיד הייתה משיגה אותי.
ניסיתי לשוט ממש מהר, או להוריד מפרשים ולעמוד במקום, אבל
הסערה הייתה תמיד מגיעה. הסימן הראשון היה הרוח, שהלכה
והתחזקה, הודפת את הסירה הקטנה ומאיימת להפוך אותה. ואז החלו
הגלים, גלים עצומים שהיו מתנפצים על הסירה, וגורמים לה לגנוח
בקול עץ.

מים החלו חודרים לסירה.

הייתי יכול לטעום את המים החמימים והמלוחים גועשים סביבי. באחת
הפעמים הורדתי את המפרשים וניסיתי בעזרתם למנוע את כניסת המים,
ואז התחיל הגשם. מים ירדו מלמעלה, ומים עלו מלמטה, ושניות אחרי
זה הסירה הייתה הפוכה. הייתי נאבק בגלים, ומבעדם ראיתי אותו,
על סף טביעה. ניסיתי לשחות אליו. ונכשלתי.
מעולם לא עלה בידי להגיע בזמן. במשך אין ספור לילות הייתי מנסה
להציל אותו, ונכשל בכל פעם מחדש. בכל פעם אחרי השחייה המטורפת
הייתי מגיע קרוב אליו, ויכולתי לשמוע את הקול שלו דרך המים...
קורא לעזרה... הבקרים, אין צורך לציין, היו מבורכים.
שבועות זה היה ככה, בכל יום הייתי פוגש אותו בתחנה, ובכל לילה
הייתי רוצח אותו בחלומות. התחלתי לפחד מהפגישות אתו, הרגשתי
שהוא יכול לראות דרכי, לראות מה אני עושה לו בחלומות שלי.

הייתי עייף... עייף ברמות שלא העליתי בדעתי שהן אפשריות. השינה
הייתה כמו עונש על דבר מה שעשיתי בחיי הקודמים. כבר הפסקתי
לנסות לברוח מהסערה, הייתי מחכה שתבוא, וברגע שהייתה קרובה
הייתי מזנק למים, מקווה לטבוע כמה שיותר מהר.
אבל הוא תמיד היה שם, טובע לפני.

הזמן עבר, וכבר הייתי לקראת סיום הלימודים. הייתי מגיע לבית
הספר, יושב בכיתה וישן בישיבה. הפסקתי לשחק כדורסל, ואת החברים
הזנחתי. ההורים התחילו לדאוג רק כשהציונים החלו לרדת.

בהחלטה דמוקרטית, נשלחתי לפסיכולוג, ד''ר אפל.
הפגישות עם ד''ר אפל היו בזבוז זמן מייגע במיוחד; דיברנו על
שטויות, לא יכולתי לשתף אותו בחלומות שלי. וכאילו בתגובה
לניסיון ההדחקה החלומות קיבלו תפנית נוספת.

הייתי שוב בחדר הקטן, כמו בחלומות הראשונים. יכולתי לשים לב
לפרטים שלא ראיתי בחלומות הראשונים - יכולתי לראות חור בקיר,
וממנו יצא נחש גדול; הנחש הסתכל עלי, ופתח את הפה שלו. זעקות
אימה החלו ממלאות את אוזני, צרחות של כאב בלתי נסבל... ואז הוא
התנפל עלי, פוער את פיו וסוגר את שיניו על גרוני, עד שהייתי
מתעורר.

לילות מספר לאחר מכן, בדיוק כשהנחש זינק לכיווני באותה אכזריות
מוכרת, שלחתי יד ותפסתי אותו, ובאינסטינקט נגסתי את ראשו, מנתק
אותו מהגוף החלקלק.

החדר התמלא בדם אדום וסמיך, ומראות כיסו את הקירות. כל מראה
שיקפה את אותה תמונה - פנים... פנים שרופות, מפויחות... שסועות
באזור הלסת... נתנאל.
התעוררתי, מקופל ליד המיטה, וספוג בזיעה. מאז, בכל לילה המראה
היה חוזר אלי, משתקף במראות. לא יכולתי להוציא את המראה מהראש,
פניו ההרוסות של נתנאל רדפו אותי בכל רגע.
פחדתי להירדם, ומכיוון שקפה כבר מזמן לא השפיע עלי, אכלתי
פולים מהשקית. החזקתי מעמד שבוע, עד שבלית ברירה עיניי נעצמו.
אך החלום הזה היה שונה. בחלום ראיתי דמות שוכבת כפותה על מיטת
חולים, מוקפת בקבוצת רופאים. לאחר מכן השתנתה התמונה. פניו של
נתנאל הופיעו, ויכולתי לראות את השתקפותי באישוניו.
נשברתי. בהחלטה של שניה סיפרתי לד"ר על החלום.
כשסיימתי לדבר הוא הרים את מבטו ואמר ''חשבתי שאולי זה יקרה''.
על מה הוא מדבר, חשבתי. בעודי מנסה לנסח את השאלה המתבקשת בקעו
המילים מפיו "מה שאני עומד לספר לך, עשוי לגרום יותר נזק
מתועלת.'' ''אני מקשיב'', עניתי. ''התת מודע שלך, ילדי, האיש
הקטן שיושב בראש שלך, מנסה להראות לך את מה שאתה מסרב לראות''.
הוא הביט לרגע אל עיניי והמשיך. ''החלומות שלך הם הדרך של
התודעה שלך להתמודד עם מה שקרה. חלקים מהחלום שלך הם פרשנויות
מהחיים שלך, יקירי, החיים האמיתיים שלך''. התחלתי לאבד את
הסבלנות, ורציתי להפסיק את השיחה, אבל הד''ר המשיך. ''הכל
התחיל לפני שלוש שנים, כאשר הגיע אלי מטופל חדש, בחור בן 17
שנפגע קשה בפיגוע ליד ביתו. גופו נשאר משותק ופניו הושחתו.
בנוסף לכך הוא סבל מנזק פסיכולוגי ולכן הוא הופנה אלי. ההערכה
הראשונה שלי הייתה סכיזופרניה. האם אתה יודע מה היא
סכיזופרניה?'' נדתי בראשי. ''ובכן, סכיזופרניה הינה מחלה יחסית
שכיחה בין המחלות הפסיכוטיות, והסימפטומים הבולטים הינם
הלוצינאציות, והפרעות בחשיבה ובהתנהגות. במקרים חריגים היא
עשויה להביא לפרנויה." "מה כל זה קשור..." ניסיתי לשאול. הד"ר
נתן בי מבט קר והמשיך "במקרה הספציפי הזה, אותו בחור המציא את
עצמו מחדש. הפגישות אתו היו קשות מאוד, הוא סבל מכאבים שאילצו
אותנו לסמם אותו והוא החל שוקע לתוך ההזיה. לאחר מספר חודשים,
לאחר טיפול אינטנסיבי מאוד, הצלחנו להסביר לו שהוא נפגע באסון
ושהוא סובל מהפרעה נפשית. הוא הראה שיפור וחשבנו שהוא בדרך
להחלמה. עד שיום אחד הוא נכנס לחדר הרחצה, מילא את האמבט במי
מלח, ככל הנראה כדי להגביר את איבוד הדם, וחתך לעצמו את
הורידים. בנס הוא לא מת, הגוף שלו הצליח להתאושש אבל המוח...
הוא היה מנותק, חולה קטטוני.
קצת פחות משלוש שנים אחר כך גילו כמה חוקרים שיטה חדשה לבדיקה
דינאמית של פעילות המוח. הרעיון היה להתחבר לגזע המוח, ולראות
בעזרת טכנולוגיה מיוחדת תמונה ויזואלית, תרגום של המוח למה
שקורה בחלום. לאחר ניסויים ראשוניים הוחלט לנסות את אותה שיטה
על אותו חולה, בעיקר בגלל שרופאיו איבדו כל תקווה אחרת.
ברגע שהבנו מה קורה בתוך הראש שלו החלטנו לנסות לעזור לו לחזור
למציאות. זה נשמע לך מוכר?"
הרגשת דה ז'ה וו אפפה אותי.


"זה היית אתה שנפגעת באסון."
מראות החלו מרצדים במוחי. תמונות לא ברורות של אוטובוס שרוף,
צעקות והרבה דם. ראיתי את עצמי באחת התמונות, שוכב על האספלט.
ואז עלתה במוחי המחשבה הבהירה - "אני לא חוזר", אמרתי. "צר לי,
אבל אין לך ברירה, אתה מבין, המצאת במוח שלך עולם דמיוני, עולם
שקיים רק משום שאתה בוחר בו, אבל התת מודע שלך מסרב לשכוח את
הטראומה. לכן הופיע נתנאל. הוא, ככל הנראה, הדרך של התודעה שלך
להתמודד עם מה שקרה, הקשר לעולם האמיתי. הבעיה החמירה עם הזמן,
החלומות שלך... סימן לנקודת משבר שמתקרבת... למרות זאת היה
חשוב שהבקשה לעזרה תבוא ממך... אם תמשיך ככה לא תהיה דרך חזרה;
כשתגיע נקודת המשבר, והיא ללא ספק תגיע, תקרה אחת משתי
אפשרויות. הראשונה, תתעורר לתוך התקף פסיכוטי, מה שיאלץ אותנו
להגביר את מינון התרופות ולגרום לך נזק מוחי בלתי הפיך, או -
וזוהי האופציה היותר בעייתית, תצליח לגבור על אותו חלק בתודעתך
הקורא לך להכיר במה שקרה, ומשם, אין לדעת מה יקרה..."
הכל חזר אלי בבת אחת. עמדתי בתחנה, ואז שמעתי את הקול שלו
"סליחה, אתה יכול אולי להלוות לי לנסיעה?" אמרתי שאין לי, אבל
אני יכול לתקתק עליו.
ואז הוא אמר "טוב, לא משנה, אני אלך ברגל." יכולתי לשמוע את
עצמי מגיב "עזוב אותך ללכת ברגל, עומד לרדת גשם."
הוא אמר בסדר וחמש דקות מאוחר יותר עלינו לאוטובוס.

ואז הפיצוץ.
הנכות, הפנים שלי, והתמונות. נזכרתי. בגללי הוא עלה על
האוטובוס, ובגללי הוא מת.
קמתי מהכורסא, ואמרתי בקול רגוע "אני לא חוזר". אינסטנקטיבית
הושטתי יד לעבר המנורה שעמדה לידי.

לא הפסקתי להכות עד שהוא הפסיק לזוז. קמתי מהגופה החבוטה
ויצאתי החוצה. עם כל צעד חלק ממה שקרה נמחק, ד"ר אפל, החלומות,
הכל.