הגשם שטף לו את הכל, המדרכה נצבעה בצבעים כהים, והשמיים בכו
באפור. לא יכולתי לעשות כלום, רק לשבת שם, קפואה, ולחשוב עליו,
לחשוב עלי, לחשוב על כמה שאני עלובה.
הגשם בכה בשבילי, כי הדמעות שלי כבר זלגו יותר מדי.
אני חושבת, שידעתי מזמן... שידעתי מזמן שאנשים נמשכים למה שהם
לא מכירים, ואז נעלם המסתורין ונעלם הקסם. אנשים לא נשארים אתי
יותר מדי זמן, אנשים לא מסתכלים לכיווני יותר מדי זמן. אני
מהבנות האלה, שנותנות לך את ההפסקה הזאת, בין מישהי למישהי, לא
יותר.

רק משפט אחד הדהד עמוק עמוק בפנים.
חיפשתי את הרכות הזאת, חיפשתי להיזכר ברכות הזאת... מי האחרון
שנישק אותי ככה, שחיבק אותי כל כך חזק עד שכבר לא יכולתי
לנשום. מי האחרון שגרם לי להרגיש רצויה, אהובה, וכל מה שהרגשתי
זה הרצון ההוא להיות לידו, כנראה כי הוא האחרון שגרם לי להרגיש
ככה, גם אם זה היה רק לכמה רגעים.
"מה אנחנו עושים?" לחשתי לו אז.
והוא ענה "מה שאנחנו רוצים לעשות!"
הוא היה כל כך בטוח בעצמו כל פעם שראיתי אותו,
כנראה שזה מה שחיפשתי, סוג של בטחון, והוא - היה לו בשפע.
הוא נתן לי להרגיש בטוחה, הוא נתן לי להרגיש כאילו הוא יודע את
הדרך מספיק טוב כדי להוביל גם אותי!
חיפשתי בכל דרך למצוא סימן כלשהו שהוא חוזר אלי, סימן כלשהו
שהוא יהיה פה להוביל אותי גם אחרי כל זה, ולא מצאתי אפילו לא
סימן אחד, רק תקוות מנופצות וחלומות רחוקים, ספק כואבים ספק
מתוקים.

"הכוכבים, הם כל כך יפים מכאן."
"מכאן, הכל יפה!" הוא ענה.
"גם אתה יפה", עניתי חצי מחייכת.
הוא נישק אותי, ואני נמשכתי אחריו במחול מטורף שלנו נגד
הזמן... יכולתי להרגיש את הזמן נעצר בשבילנו, יכולתי להרגיש את
הלב שלו פועם במהירות, יכולתי להרגיש את הידיים שלו מחזיקות
אותי בביטחון ורכות. והוא המשיך אל הצוואר, הרגשתי את הנשימות
שלו על העורף, ואותה צמרמורת עברה בי שוב ושוב...

חזרתי שוב למציאות, מחפשת משהו, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת
להגיב.
הגשם המשיך לשטוף אותי, מוחק לי את הדמעות שחזרו לזלוג, ומשאיר
אותי קפואה שם.
אני זוכרת את הדרך הזאת כל כך טוב - הדרך לבית שלו. הייתי
הולכת לשם בכל יום שלישי, ומחכה לו שיחזור משיעור הגיטרה.
מה חיפשתי? רק רציתי שיישאר, שיראה לי את הדרך כי לבד כבר אי
אפשר... אי אפשר יותר.
חיבקתי את הברכיים שלי, רעדתי ונשכתי שפתיים.
הדמעות והגשם התערבבו, והטעם בפה נהיה כל כך מר. כמה רציתי
להרגיש שוב קרובה, וכמה פחדתי שההרגשה לא תחזור.
לפעמים אני חושבת שהיה עדיף להשאר ככה, כי כשקמתי משם הכל נשאר
אותו דבר, רק בלי אף גשם שימחק לי את הדמעות שממשיכות לזלוג.
ושוב רק משפט אחד נשאר תקוע עמוק בפנים
"wish you were here"

(18.8.05)