אני רץ, בתוך מערבולת של אובדן חושים. אני חד יותר מאי פעם
בעבר, בעוד סביבתי תוהו ובוהו מוחלט, כמו מלפני כל הבריות
והבריאות. אין הגדרה מדויקת מכך, אני חושב. הכל מעורבב, ועם
זאת נפרד - צבוע בכתמים אחידים של צבעי בריאה בתוליים - אדום,
כחול, שחור ושוב אדום... ואני רץ בתוך זה כמסומם, רץ את ריצת
האמוק של חיי, מתנשם ומתנשף, מיוזע, דומע מכאבי שרירי המתפקעים
מרוב מאמץ הריצה, מנוזל מכאבי נפשי ובוכה ובוכה ובוכה.

אני פוער את עיניי, ממשיך לרוץ, הכל עובר עליי, אני בתוך סופת
הבריאה של שנות האלפיים, אני יודע ולא יודע לאן אני רץ, מרגיש
את עצמי יוצא מתוך העולמות המוכרים, וחוצץ לתוך המימדים
העתיקים...

אני נס לתוך מדורי הגיהינום, רואה את פחדיי העמוקים ביותר צצים
בצורה מוחשית אל מול עיניי, פחדי העמוקים ביותר שלא ידעתי כלל
על קיומם. אני צורח ללא קול, בוכה ללא דמעות, ראשי מתפקע וידי
מורטות את שערותיי. אני בועט ללא מטרה וממשיך לרוץ תוך כדי.
ההיגיון כבר נשאר מאחור. ואני רץ בתוך הטירוף השקט של
החידלון.

אני מאבד את דעתי ומתבוסס בנוזלי גופי, בדמעותי שחזרו ונזלו
מתוך אוזני, בקיא שיוצא מנחיריי ובצואה שיוצאת בפולסים כואבים
מתוך לועי הצורב.

אני מתחיל לטרוף את בשרי שלי בגרגרנות, נתחים-נתחים, ללא כל
מטרה, תוך הרגשת כל קמצוץ של כאב קיים, מעבר לכאבים הידועים
למוח האנושי הליניארי...

בום.

שוב שקט.

טראח-בום-לאאאא!!!-איפה?-מה?!?-לי-לא-לי-טרילילילילילי-אאאאאאאלל-תשאירו-אותי-לבד..!

שקט.

למד אותי עוד, למען לא אפחד ממך שנית.

למד אותי עוד, למען אוכל לשכוח אותך.

למד אותי עוד, למען אחזק את אמונתי באהבתי לעולם. ולאלוהים.

אך כעת אלך.



אני מקיא בחוסר-ברירה את שארית תכולת הקיבה שלי.

יורד גשם בחוץ.

אני חוזר לגבולות ההגיון ומתרסק תשוש על חרסינת הניאגרה
שבביתי.