מספר מחשבות על ההתנתקות.


אנחנו יושבים בסלון מלא עשן סיגריות ובוהים בטלויזיה, מנסים
להבין מה באמת קורה שם בגוש קטיף. כל אחד מנסה לנתח את המציאות
קצת אחרת. מדי פעם השקט משתלט עלינו ולכל אחד מאיתנו מתרוצצות
אלפי מחשבות בראש. המחשבות הראשונות הן על בני הגרעין שלנו
שעומדים בסיטואציה לא קלה - הם באמת שם, באמת מפנים ברגעים אלו
ממש משפחה מביתה ואני מפחדת שיקרה להם משהו. ואז לפתע מראים
בטלוויזיה חיבוק מרגש של חייל ומתנחל ואת לא יודעת מה לעשות -
מצד אחד את שונאת אותם, מתה שהם כבר יצאו משם, אבל תסתכלי - הם
כאלה מסכנים, מפנים אותם מבתיהם. תוך שלוש שניות אני חוזרת
לעצמי ולא נותנת לתחושה הזו להשתלט עלי ויודעת שצריך לצאת, שזה
הדבר הנכון בכל מובן.

"רגישות ונחישות" - צמד המילים החביב ביותר על הצבא ועל
התקשורת בימים קשים אלו - אולי גם אני אאמץ לי את צמד המילים
המשעשע הזה.

בתור אחת מהאנשים אשר ניבאה מלחמת אחים וסוף לדמוקרטיה
הישראלית אני חייבת לציין שאני די מופתעת, אך יחד עם זאת גם
שמחה שטעיתי. אך לא מובן לי איך כל כך שקט יחסית. איפה נוער
הגבעות שכולנו פחדנו ממנו? הלא הם החלוצים החדשים של מדינת
ישראל, לא?
מפחיד אותי לחשוב שברגע אחד הכל יתפוצץ ולא נהיה מוכנים לזה
מתוך השאננות של עכשיו - עם ישראל מאוחד.

אתמול צפינו בראיון ברשת CNN עם אשה פלסטינאית שהיא מראשי
הקבוצה הפמיניסטית. בראיון עימה נזכרתי שאין זה הסוף, זו רק
ההתחלה. נכון, בעוד זמן קצר כבר לא תהיה נוכחות אזרחית או
צבאית בתוך רצועת עזה, אבל כן מחוצה לה וגם כן בגדה.

אנחנו בראשיתה של דרך ארוכה וקשה שכרגע אין לנו מנהיג שיכול
להמשיך אותה. אין לנו מנהיג שיוכל להתמודד עם ההשלכות של
ההתנתקות הזו נכון.
כשהכנסת תחזור מפגרת הקיץ שלה בנובמבר לדעתי יכריזו על בחירות
חדשות. והנורא מכל יקרה לדעתי (ושוב אני מקווה שאני טועה) -
בנימין נתניהו ייבחר לראשות הממשלה. הוא תכנן את ההתפטרות ואת
הנאום הכל כך "מרגש ונוגע ללב" שלו עד שכסא ראש הממשלה כמעט
מובטח לו.

מי מאיתנו יודע איך להתמודד עם אלפי המתנחלים שבאים לגור
איתנו, שיבואו לעיר שלי ולקיבוץ שלך. הם הולכים לשנות את פניה
של החברה. עד עכשיו הם ישבו להם שם ברצועה ובצפון השומרון, היו
חלק מאיתנו אבל לא באמת. מחר בבוקר הם הולכים ללכת איתנו
לעבודה, ללמוד איתנו בבית ספר, לשבת איתנו בבית קפה. האם באמת
נדע מה לעשות? האם הם כל כך שונים מאיתנו? איך הם יגיבו כשיראו
אותי הולכת ברחוב? והכי מפחיד - האם אני אסכים לדבר איתם? האם
אני אסכים לראות בהם חלק ממני ומהחברה שאני חיה בה?

ובקשר לחברה הפלסטינאית - אנחנו מסירים אחריות?
מצד אחד מבחינה מוסרית אסור לנו - עד עכשיו דפקנו להם את
החיים, אולי בכל זאת אנחנו חייבים להם משהו, אולי תמיכה כלכלית
בהתחלה, עזרה בבנייה ובשיקום תשתיות. מרגיש לי לא בסדר פשוט
לצאת.
אבל מצד שני, בואו ניתן להם את האוטונומיה שלהם אחת ולתמיד
למרות שהיא מוגבלת מאוד וניתן להם לנהל את עצמם לבד בלעדינו,
לפחות שאר העולם יבוא לעזור.
אבל אני לא יודעת בכלל מה הצד הפלסטינאי רוצה שנעשה, אני רק
יודעת שהוא רוצה שנצא מעזה.

ומה שהתקשורת לא שמה עליו מספיק דגש הוא הפיגוע אתמול בשילה.
עוד פיגוע יהודי והפעם כלפי פלסטינאים. מכעיסה אותי החשיבה
שלקיחת החוק לידיים מותרת ותמנע את המשך ההתנתקות. ולא, הוא לא
"עשב שוטה" או "עשבים שוטים" כמו שנאמר אתמול בחדשות ערוץ 2;
הם מאורגנים, יש את מי שמוביל אותם בגלוי או שלא.
המחשבה שהם בודדים ומטורפים שגויה ומסוכנת. אם לא נטפל במה
שלדעתי יוצר או יצר כבר את המחתרת היהודית החדשה, אנחנו נתקרב
יותר ויותר לסופה של החברה הדמוקרטית בארץ.

כמו שאנחנו זוכרים את השישה ביוני 1967 כיום אבל לחברה
הישראלית עלינו לזכור את החמישה עשר באוגוסט 2005 כיום היסטורי
חשוב ומשמח בתולדות מדינת ישראל.
רק שנדע כולנו מה לעשות ביום שאחרי (עוד צמד מילים שהומצא
במיוחד להתנתקות).