לכל אדם יש את ההרגשה שהוא יותר טוב, לפחות לבנים בכורים
שגידלו אותם בחמימות יתרה ושהאמהות שלהם הכניסו להם את החיידק
הזה לראש מגיל קטן.
עליי בכל אופן זה עבד ואני עדיין די בטוח שאני יותר טוב בכמה
דברים, ואחד מהם הוא לדמיין, אני מאלו שמדמיינים הכי טוב
בעולם. אבל לא דמיון רגיל אלה כזה שמדמיינים בקיץ אחרי שישנו
בערך 12 שעות ואתה כבר יודע שאתה צריך לקום מהמיטה אבל אין לך
סיבה מספיק טובה. דמיון כזה שאתה בעצם ער וכמעט בוחר על מה
לדמיין.

הדמיון האחרון שלי התחיל בבחורה, כמו כמעט כולם, אני לא זוכר
בדיוק איפה ומתי אבל אני זוכר אותה לבושה במעיל שחור ארוך
שמסתיר כמעט את כל הצבעוניות שבפנים מלבד הגרביים שאותם לא
שוכחים, צבעוניות כאלו שרק ג'ינג'יות הולכות איתן. לא שהיא
ג'ינג'ית או אולי בעצם כן!! אתה אפילו לא יודע מאיפה אתה מכיר
אותה אבל כל פעם שהיא מחייכת אליך אתה מרגיש הכי טוב. ואז בא
הצחקוק כאילו הכל משחק בשבילה ואתה סתם חייל פשוט במשחק שלה.
ורק המחשבה הזאת גורמת לרצות להיות שייך לה. קצת קשה לבחור את
הצעד הבא, בכל זאת אם תעשה טעות קטנה הכל ייפול, לכן אתה בוחר
לא לעשות כלום עד הפעם הבאה.

עד שזהו נשבר לך ואתה פשוט אומר לה די מספיק עם החיוכים זה לא
יכול להימשך ככה והיא עדיין מחייכת אז אתה יודע שהיום בערב
בעצם מעכשיו ועד מחר אתה פשוט יותר טוב. איכשהו אתה יושב בפאב
כבר חצי שתוי והיא קצת פחות וזה כמו משחק, מי שגורם לצד השני
לרצות יותר מנצח בקרב. ויש הרבה קרבות כאלו קטנים שלפעמים אתה
עצמך לא שם לב אליהם וכאלו שהם ברורים לכל המלצרים בסביבה.
המשחק היה טוב מתמיד כי הוא הגיע בדיוק לגבול האומץ שלך ועד
פעם ועוד פעם אתה בקושי עומד בזה אולי בגלל שאתה חצי שתוי או
בגלל שהיא שחקנית מנוסה ואתה מרגיש שהיא מנצחת כמעט כל פעם.
וכל ניצחון גורם לך להרצות אותה יותר ובסוף הערב נפרדים בנשיקה
קטנה כאילו הכל דמיון.

עכשיו אתה ממש קרוב להיכנס לעולם שלה, יש רק קיר שקוף שמפריד
בינך לבין עולמה ואתה רוצה לעבור אותו. לעבור לעולם שלה שנראה
כל כך קסום ויפה צבוע בורוד וכתום כאילו טוב שם ממש כמו
באגדות. הנסיעה הביתה, הקטע הקשה, פעימות הלב שלך הן העדות
היחידה למה שקרה לך היום. בבום אחד הכל נעלם אתה לא יודע עם
זאת מציאות או חלום. הלילה כבר ירד והחושך בא לסמן את הבדידות
שלך אתה יושב לבד בחדר ומחפש מה לעשות ואין לך כוח לכלום.
אז בפעם הראשונה בחיי אמרתי לעצמי אני מוכרח להתקשר והתקשרתי.
שלוש לפנות בוקר ובכל זאת התקשרתי, והיא ענתה כמו שמלאכיות
עונות חצי רדומה קול מלא פינוק וחמימות, לא רציתי להפר את
השלווה ובכל זאת אמרתי לה אני בא. כאילו בלי לחכות לתשובה בעצם
היא אמרה את התשובה אפילו שמעתי אותה אבל הרגש מנע ממני להבין
ניתקתי ורק אז נזכרתי שהיא אמרה שהיא מחכה. דפקתי בדלת כאילו
כל הבית מחכה שאני אבוא רגלי שקשקו חייכתי חיוך, הדלת נפתחה
וראיתי אותה מולי בלי המעיל השחור ובלי הגרביים, היא לא יכלה
להסתכל לי בעיניים, ראיתי שהיא מחייכת ואז היא הרימה מבטה
והושיטה את ידה יד של אותו מלאך וברגע שהוא נוגע בך אתה מבורך.
החיוך שלה התפשט כל הבית קרא לי להיכנס נסחפתי אחריה ובצעדים
קטנים של ריצה לחדרה ידיה הקיפו את צווארי ואני כבר בקושי שולט
במעשיי מסתכל לה בעיניים מכת חשמל הכתה בי הנשיקה, ארוכה
וסוחפת לוקחת אותי לעולמות שאין כמוהם. כמה שהלשון איטית ככה
המחשבות רצת מהר יותר מיליון תמונות עוברות לי בראש ואני לא
מסוגל לראות או לזכור אף לא אחת מהן. אני קצת מפחד לפתוח את
עיניי וכשאתה פותח אותן אתה מתעורר כי אתה יודע ששתיים עשרה
בצהרים ואתה חייב כבר לקום מהמיטה ולעשות משהו היום.