מסע אסטראלי לעולמות העליונים

לילה.
הכל שקט, שלווה נפלה על הכל.
חבל שבמהלך היום, כשהשמש בוערת בשמיים אין את התחושה הנעימה
הזו, חשבה בלבה אסאניה.
הכל נראה אחרת, הזמן, הגוף, המחשבה.
בעוד מתמסרת לה לרוגע רואה את מדריך האור ניצב לידה.
"לילה טוב לך", בירך אותה ברכות שמימית.
"ברוך הבא", אמרה לו וקמה לקראתו.
שניהם כך עמדו, נושמים את האוויר החי שמסביבם, מתבוננים בשקט.
"את יודעת, אסאניה," החל לומר ועצר, "בימים אלה יש צורך בהגנה
שמימית" והסתכל עליה.
"עכשיו, כאן, הכל שקט, אבל יודעת את שאלה הם ימים קשים
וגורליים", דבריו נזרקו לחלל האוויר, והיא בחנה את הליכתו
בסלון ביתה, כאילו בוחן את האנרגיה שנמצאת בל חפץ וחפץ
שסביבה.
"כעס. פחד. עצבות. קנאה", אמר את המילים, והדגיש כל מילה
ומילה.
"כל אלה, אינם מקורם באור. והם מסביבך, יום יום. אינך יודעת
במי יש מה. ובמי נדבק מה."
"אני יודעת, מדריך. ולעתים קשה להיות במחיצת אלה שבחרו בזה",
השיבה לו בדאגה.
"מעוניין אני לעזור לך. בואי, אסאניה", אמר והושיט את ידו,
"בואי ואקח אותך למפגש מיוחד."
אסאניה הושיטה את ידה, הוא אחז בה, והיא הרגישה את מסך החושים
נמחק באחת.
כבר אינה בביתה, אינה מרגישה את הלילה הקייצי.
מולה הבחינה בהיכל מעוגל, כמעין איגלו רחב ידיים, בנוי בצורה
מדורגת. עומדת בחלק העליון של ההיכל. אור לבן סינוור את עיניה.
והתקשתה לראות את אשר לפניה. אך שמעה קולות.
הקולות גברו ככל שהתקדמה באיטיות, והבחינה שהקולות מתווכחים
ביניהם. היא המשיכה לצעוד, מגששת באור המסנוור, מתרגלת באיטיות
לעוצמת הלובן, יורדת במדרגות שבהיכל.
"הנה היא", שמעה את אחד הקולות.
כל יתר הקולות פסקו באחת. מולה עמדו ארבע דמויות צבעוניות. היא
הבחינה בהם והם אף הבחינו בה.
היה שם, כחול, אדום, סגול וירוק. מבטיהם ננעצו באסאניה, והיא
עמדה מהופנטת מולם.
"שלום לכם", נשמע קולו של מדריך מאחורי גבה.
"שלום", ענו לו הארבעה יחדיו.
"הבאתי אליכם את אסאניה להיכרות, סבורני שהגיע הזמן שהיא
תתוודע אליכם", המשיך ושתק לרגע.
הדמויות לא ענו, בשתיקתם הסכימו עם המפגש.
"עליי לעשות סידורים קלים" והצביע לכיוון המסדרון שיצא מההיכל
המעוגל.
כשסיים את דבריו פנה ללכת. אסאניה רצתה לעצרו, אך משהו מנע
מבעדה; היא הרגישה שעליה להתמסר.

"ובכן", כעכעה בגרונה באי נחת.
"אה, כמה לא מנומס", צעד לקראה הכחול.
"אנחנו המלאכים שלך, אסאניה."
"מלאכים?!" ענתה בהשתאות.
"כן, כן", המשיך הכחול, "אני הוא מיכאל. מלאך הנתינה שבך".
מיכאל פנה לאחור וסימן בידו הכחולה לדמות האדומה. הוא קם ממקום
מושבו. הסתכל על אסאניה במבט אדום של אש, "אני גבריאל. מלאך
הקבלה שבך", כשסיים חייך לעברה חיוך אדמומי.
היא חייכה אליו חזרה.
"אני נוריאל", צעד הסגול תוך כדי שמשך את גבריאל לאחור. קד
קידה לאסאניה.
"מלאך האיזון הפנימי שבך". בחן את מבטה, "מצרך נדיר בימינו."
"זאת אומרת, בימיך", אמר וצחקק צחוק סגלגלי.
"ואני, אני הוא רפאל. מלאך הרפואה שבך", אמר בקול עמוק רפאל.
כל הארבעה שתקו, אסאניה הרגישה במבוכה. "אני אסאניה", אמרה
במבוכה.
"יודעים", השיבו לה כל הארבעה יחד וצחקו.
"אנחנו שמחים שאת סוף סוף רואה אותנו", פתח מיכאל.
"אנחנו כמובן רואים אותך." "מיום לידתך", הוסיף נוריאל.
"הכיצד לא הרגשתי בכם?" שאלה.
גבריאל צחקק לשמע שאלתה. "ואיך יכולת?!" אמר בציניות, "הרי לא
עברת את המסך?!"

"מי שלא יודע לעבור את המסך, לא יודע לקבל את נוכחותנו ולכן לא
מבחין בנו".
"חמשת החושים שלו לא מאפשרים לו להתוודע אלינו", המשיך נוריאל
בהתלהבות.
"עכשיו, כשיודעת את לעבור, תדעי לתפעל אותנו לשירותך".
"ותדעי..." המשיך בהרהור, "לגלות עולם חדש בתוך חמשת החושים".
חשה אסאניה שיש לה המון שאלות למלאכים, אך הם היו שקועים בלדבר
ולהתלהב.
"אה", פתחה לומר, אך המלאכים המשיכו בשלהם, רק מיכאל הבחין בכך
והשתיק את כולם.
"עלינו להסביר לאסאניה בצורה מסודרת, לא כך בבלאגן כזה."
"ומי מינה אותך להסביר?" תקף אותו גבריאל.
"בטח שלא אתה", השיב לו.
"אז אולי אני אסביר ואתה תשב לך בשקט כאן."
"די", צעק נוריאל בקולו הסגלגל, "שניכם שבו. המטלה תהיה טובה
ביותר לי, אני האיזון".
גבריאל ומיכאל התיישבו.
"הם תמיד כך", צחקק לו רפאל, "אל תתרגשי. בואי שבי."
היא התיישבה לצידו של רפאל. "ובכן", החל נוריאל ברצינות,
"מסביב לכל אדם, או דבר, קיימים ארבעה מלאכים שמוליכים אותו".
"הוא מתכוון", התפרץ גבריאל, "שכל מה שאת רואה בעולמך, חי צומח
ודומם, יש לו ארבעה כמונו".
"כן, כן", ענה לו נוריאל והמשיך, "ארבעה. ארבעה אלמנטים. כאשר
מתקיים באובייקט, שזה את במקרה שלנו, איזון בין הנתינה והקבלה
אז ניתן להרגיש ברפואה. ברפאל."
"כאשר הנתינה היא מהלב. והקבלה אמיתית ופתוחה, יש איזון ואז
ניתן להרגיש ברפאל".
"תן לי לחדד את דבריך", עצר אותו גבריאל.
"לכל עצם ועצם בעולמך יש ארבעה אלמנטים, אין זה אומר שאנחנו
זהים. האלמנטים מסביב לשטיח, לא זהים לאלה שמסביב לבני אדם. יש
רמות מודעות בעולמך".
"אכן אכן," הסכים איתו נוריאל.
"חשוב שתדעי, שרק רמת המודעות מפעילה אותנו", התחיל מיכאל
בהסבר משלו.
"רמת מודעות נמוכה מפעילה במידה מועטה ורמת מודעות גבוהה
מחוללת ניסים", המשיך.
"היו לנו אנשים, שעשו נפלאות", התחיל רפאל, "כי הם חקרו את
עצמם, ועבדו על עצמם, ותיקנו."
"ועשו מעשים טובים וחשבו מחשבות מאירות והיו בנתינה", אמר
והצביע על מיכאל. "יצרו דברים נפלאים", סיים את דבריו, נזכר
באותם אנשים.
"עכשיו", המשיך נוריאל, "כאשר רמת המודעות שלך גדלה, אנחנו
מתחלפים. ואת זוכה להתחבר לארבעה אלמנטים מפותחים מאיתנו."
אסאניה לגמה את הסבריהם של המלאכים, מנסה להבין איך הכל
מתחבר.
"את בתנועה, את בשינוי, אנחנו לא. לכל רמת מודעות קיימים
אלמנטים שמתאימים להם".
"את מבינה?"
"כן. אני מבינה. בגלל זה אני מרגישה יותר טוב מאז שהמודעות שלי
גדלה."
"בוודאי," ענה לה בשמחה גבריאל, "את מקבלת דברים שונה בחייך,
את נתקלת בדברים חדשים, טובים יותר, פחות בגועל..." וחייך
אליה.
"נכון. אבל אל תשכחי, אסאניה", ומבטה נח על מיכאל, "ככל שגילית
את סוד הנתינה, המודעות שלך עלתה", וחייך אליה חיוך כחול.
תחושת אי הנוחות נעלמה, והיא נהנתה לשבת במחיצתם. לראות את
המבטים בין מיכאל וגבריאל, נוריאל הצייצן שניסה להשתיקם ורפאל
שישב לו בצד מאזין. הרגישה הכי נעים לשבת ליד רפאל.
הירוק שהפיץ חימם את לבה, ורצתה להרגיש עוד באורו.
נוריאל היווה לה מסתורין, אנרגיה חדשה שלמדה להכיר מאז שהחלה
לעבור את המסך.
את גבריאל הכירה מאז ומתמיד. הרצון לקבל. הוא חזק אצלה, וידעה
שעליה לעבוד עליו. להפחית אותו, לשנות אותו. כך ישבה, על
מדרגות ההיכל, מתבוננת במלאכים שלה ומהרהרת לה מחשבות.
"רפאל", פנתה לפתע אסאניה לעברו.
"כן?" מלמל לה חזרה, נראה שהיה שקוע במחשבה נעימה.
"ספר לי משהו שאתה עשית".
רפאל חייך את חיוכו, "כשקורים לך דברים טובים, זה אני".
"גם כשקורים לה דברים לא כל כך טובים זה אתה", התערב בשיחתם
גבריאל. מבטו האדום התבונן בה.
"אכן", ענה לעברו רפאל, "אבל עלייך להבין," ועצר לרגע, שוקל את
מילותיו.
"כשקורה לך משהו רע, את רואה זאת כרע; אנחנו יודעים שבגדול זה
לטובתך, עבורך".
"הכל לטובה", אמרה לו.
"כן. הכל לטובה ואף יותר".
"היכולת שלך לראות, בעיניים שלך, מצומצמת לעולם שבו את נמצאת.
ככל שתלמדי ותעברי את המסך, תדעי לראות יחד איתנו את התמונה
בגדול, ולעשות דברים 'לא נורמליים', כהגדרת בני האדם".
אסאניה הסתכלה עליו בהשתוממות, היכולת לעשות דברים 'לא
נורמליים' סקרנה אותה.
"ובכל זאת, תן לי דוגמא".
"זוכרת את היום ההוא שעשית תאונה?"
"או כן", נזכרה. איך ביום הגשום ההוא נסעה לראיון עבודה, ובדרך
החליקה עם האוטו הקטן שלה על כתם שמן, סטתה ממסלולה, בדרך נס,
כדי להתנגש במשאית עומדת ולא במכוניות שעמדו ברמזור.
"אז," החל לומר, "אני גרמתי שההתנגשות תהיה במשאית ולא
במכוניות."
"אנחנו", פלט לעברו גבריאל, "אנחנו גרמנו."
"כן, כן. אנחנו".
"וכתוצאה מכך לא הגעת לראיון העבודה. זוכרת?"
"אם הייתי מתנגשת במכוניות, קרוב לודאי שהיו נפגעים."
"כן", השיב לה בשקט.
היא החלה חבר את הפאזל,
"חשוב לא פחות, ממקום ראייתנו, שלא הלכת לראיון העבודה ההוא.
המפגש עם הנשמה ההיא היה חייב להיעצר. מבחינתנו, ראינו שזה היה
מוביל אותך למקום לא טוב. ולכן הוחלט למנוע ממך דרך התאונה",
סיים את דבריו, וחייך אליה חיוך מלא אהבה.
"האם ממקום ראייתך, בחמשת החושים, יכולת להבין זאת?!"
אסאניה שתקה והסתכלה על המלאכים, והם הסתכלו עליה בדאגה. היא
חשה את דאגתם אליה.
היא הבינה, שאם הייתה הולכת לאותו ראיון עבודה, מסלול חייה היה
נראה שונה. היא הייתה נמצאת במקום עבודה אחר, עם מנהלת שלא
התאימה לה. היא הכירה את האשה, דרך דילמה, היא לא ממש מחבבת את
הטיפוס. גם לדילמה יש חיכוכים איתה.
"היית יוצאת מאיזון, יותר ממה שחווית", אמר לפתע נוריאל, כאילו
ראה את השתקפות מחשבותיה.
"תמשיכי לתת. תמשיכי לאהוב חינם. ולעשות. וכך תחווי דברים
טובים."
"תמיד תשאלי למה, כדי שתדעי איך", הוסיף מיכאל.
וכשסיימו את דבריהם, הופיע מהמסדרון מדריך. הוא חייך לכיוונם.
כל המלאכים קמו על רגליהם, מברכים את פניו בחמימות.
"אסאניה, בואי, חוזרים למסך", אמר לה במהירות.
"טוב, מלאכים," פנתה אל הארבעה, "עליי לחזור".
"היי. אנחנו באים איתך", ענו ארבעתם ביחד.
"נכון", השיבה להם וצחקה.
"תפני אלינו, תבקשי סימן", עודד אותה מיכאל.
"כיצד אני פונה אליכם, יש דרך מיוחדת?"
"הדרך שלך תמיד מיוחדת", השיב לה רפאל בחיוך.
"תמיד את יכולה," התחיל מדריך, "לומר - מימיני מיכאל, משמאלי
גבריאל, מלפני נוריאל, מאחורי רפאל ומעל ראשי שוכנת שכינת אל
", וכשסיים את דבריו כבר הייתה בחזרה בסלון ביתה.
היא הסתכלה סביבה, המלאכים לא נראו לה כמו מקודם, הגיע הזמן
לפרוש לשינה, אמרה לעצמה.
היא נכנסה למיטה, וממש לפני שנרדמה, בקשה בשקט מגבריאל שייקח
אותה לחלום טוב שיעזור לה להתקדם בדרך שבחרה. "לילה טוב,
מלאכים יקרים", לחשה לחלל החדר.
שריקה נעימה חלפה ליד אוזנה ושמעה בשקט בשקט "ליל מנוחה לך,
חברה".