שקט, כפות רגליה מגששות בחדר האפלולי, היום בחוץ כבר בשיא אונו
אך מוסט מהחדר ע"י השלבים הסגורים למחצה ווילון פשוט. היא
מתכופות ברכיה קרבות זו לזו ובקציהן נוגעות במסגרת המיטה. ידה
נוגעת קלות בשיערו הסמיך בעוד שפתיה מרפרפות נשיקה קלה ונפרדות
ממנו להמשך היום.
כהרגלה היא לוקחת את סיר האתמול, נגשת לדלת, מכניסה את כפות
רגליה לסנדלים ויוצאת. השמש מבעד לחריץ הדלת שוטפת את רגליה
וחושפת עור מתוח, בריא ומעט יבש, עדות למלח הנישא באויר
ולתשומת הלב המועטה שנותנת לעניינים מעין אלו.
היום חולף לו ברגע, השמש נמוכה יותר וכבר לא צורבת והאור על
הבניינים רך יותר. כאילו למקצב ג'ז, היא צועדת חזרה ומגיעה
לפתח הבית. מחייך ומזיע, הגיע זה עתה גם כן, הוא מתכופף ומניח
בצד החדר את חפציו. הם מגישים יד זה לזה, מביטים, נושקים זה
לזה ויוצאים, שוב, את הבית.

בשוק, בלי מילים, הוא מצביע ומסמן באצבעו "אחד בבקשה" בעוד
עייניה העמוקות והרכות מלקטות את כול הירוקים והכתומים הללו,
שלפני שיהיו בקדרה בערב, תכניס אותם לשקית ניילון פשוטה
המוכרת.

בבית, תחת כישוף בניחוח הפסנתר שברקע, סמוכים זה לזה הם שוטפים
את שלל היום שזה עתה הביאו.
בעוד הוא מחזיק מחבת רותח, בידו השנייה הוא אוחז קלות בפניה,
מבקש לשאוף אותם ומשאיר סימן בוהק בזוית עייניה. החמאה הצהובה
הנמסה בלהט במחבת והבצלים המטגנים הופכים את החדר ברגע אחד
לשופע עשן ואדים. והפרחים המאתרים את חזה שמלתה נראים חלק
מממתכון סודי, שזה לא המקום לפרטו...

הפעם, פסנתר קובני מלווה את ידיהן. שחומות של שיזוף ומלח,
בריאות, אוחזות זו בזו וקוצצות את אחד מאלו הבוערים בפה
והמבעירים את הרוח. החלל מתמלא אנקות ומים שמן זיעה ויין
נמצקים ביחד כשהם טורפים הכול ביחד ומניחים בדממה את הסיר הכבד
והשחוק על הגחלים הרושפת.

שוב, אור אפלולי, רגלייה, עדיין יחפות, קרבות למיטה, היא נוגעת
בפניו קלות, מנשקת לו ויוצאת מבעד לדלת, שהאור העז כמו פרץ
אותה. נושאת בידייה, קרוב לגופה את סיר המתכת המכוסה, עוצר
אותה איש מבוגר, בן המקום ופונה אליה "אפשר לשאול לאן פניך
מועדות עם סיר בריח שכזה?". "כן, בוודאי" היא עונה "למסור
אותו" וממשיכה " למי שיחפוץ בו".
"הבחנתי כבר שעשית לך זאת להרגל, בכול יום למסור את סיר אתמול,
כה עשירים אתם?" הוא מתפלא והיא משיבה בחיוך "הו לא, זה פשוט
יומנו הראשון..."