כתבתי את זה כשהייתי עצובה למדי.

הוא לא האמין למראה עיניו. הדירה הפוכה, הארונות חצי ריקים
וזוג מזוודות ארוזות. מוכנות לתזוזה. הוא הביט בה. כזו יפה,
פיסת האלוהים הקטנה שלו. מלאך, שרף, כרוב. קראו לה קרן אבל
תמיד חשב על ונוס, יותר מתאים לה. אחרי כל הזמן הזה הוא לא
האמין שתעזוב. אף פעם. בחיים לא. למה לה? לא נתן לה הכל? בטח
שנתן! הוא חשב נישואין, ילדים, לחיות באושר ועושר עד עצם היום
האחרון שלו.
הוא המשיך להסתכל כלא מאמין. היא כבר אחזה במזוודות וסיימה את
הנאום שלה, למרות שהוא לא הקשיב למילה. פעם ראשונה שהוא לא
הקשיב לה. למרות כל הסחות הדעת שעוטפות אותה ויוצרות את גופה
הוא תמיד הקשיב לה. זכר כל מילה. כל בדיחה. כל דבר קטן. גם
כשפעם אחרי ששכבו וחשבה שהוא ישן, סיפרה לו שהיא מתה על קוקוס
אבל רק לא בכדורי שוקולד. הוא שמע רק שהיא כבר לא אוהבת. לפתע
התעורר ואחז את ידה. "אם תעזבי, את עוזבת לתמיד, אני לא אתן לך
לחזור". היא הסתכלה עליו, חייכה חיוך נבוך ופנתה לעבר הדלת.
'איך לא אוהבת, איך?' חשב לעצמו, עדיין לא מאמין. הוא נתן לה
את הכל, את כולו, את עצמו, את כל מה שהיה לו. חשב שההקרבה
תוכיח את עצמה והיא תתחתן איתו ביום מן הימים.

אומרים שהדרך לסופו של יגון עמוק מתחילה בבקבוק. אז אומרים...
הוא רק רצה להפסיק לחשוב. אז הוא לקח בקבוק. וודקה. אבסולוט.
טוויסט של לימון. 'זה רק הלילה הראשון ככה, המצב יכול רק
להשתפר מפה...' חשב לעצמו. הוא שתה קרוב לחצי בקבוק, אף פעם לא
ידע איך לשתות וכמה. שיכור הלך לישון.

בבוקר קם עם כאב ראש קל שליווה אותו במשך כל היום ורק התחזק
והתחזק. הוא עדיין לא סיפר לאף אחד. לא בעבודה, לא לחברים, לא
למשפחה. הוא נלחם כדי להיות איתה, הודאה בפרידה משמע שהוא ויתר
עליה, הפסיד. אף אחד לא אוהב להפסיד. הלילה השני הגיע. הוא
ניסה לעכב אותו כמה שאפשר. סידר, ניקה וקרא, וכבר אין הרבה
לעשות. באחת עשרה בערך נשכב על הספה, רואה טלוויזיה ונרדם
לסירוגין. היא בכל תמונה, בכל חלום. רק רצה להפסיק לחשוב. הוא
החליט לעבור לוויסקי במקום. ג'וני ווקר. שמונה עשרה שנה. היום
הוא כבר בין עשרים ושניים. הגיע הזמן. בין כוסית לכוסית חשב
לעצמו שזה בכלל לא הגיוני שאי-פעם היא הייתה שלו. כל- כך שונה
ממנו, מהשאיפות שלו, מהאהבות שלו. הוא נזכר בכל מה שהקריב
למענה בזמן שהיא הקריבה הכל למען הקריירה שלה. בזמנו זה נראה
לו אמנם כמובן מאליו, אבל עכשיו... 'לא בוכים על חלב שנשפך'
ניחם את עצמו. "כוסית אחרונה!" צועק לחלל הריק. שיכור גאה. היא
בכל מחשבה, בכל חלום.

הבוקר בא, כאב הראש חזק יותר והוא מסתכל במראה. לא רוצה
להתגלח. בקבוק בירה והכל יותר טוב. "הכל טוב, הכל טוב". הוא
אומר לכולם עד שמורן החברה הטובה שלה שנורא אוהבת אותו ותמיד
רצתה שיהיו ביחד, מתקשרת. כאבו הוא כאבה, היא לא יודעת מה היא
עושה. בקרוב היא תכה על חטאה. בדרך הביתה הלך לפאב עם חבר
לעבודה. קרוב לשעתיים שתו ללא הפסקה אבל החבר נאלץ ללכת. גם
הוא הלך. בדירה הוא שוכב פרקדן במיטה, מנסה לישון אבל מפחד
לסגור את העיניים. 'היא יותר ממשית בחלום', לוחש. בארבע בבוקר
מתעורר מרעש מוזר. ברבע לשלוש השאירה לו הודעה, לאחר שלא ענה
לשלוש שיחות ממנה. 'חבל שאתה ככה', כתבה. הוא ער. לא יכול
לישון. למה התכוונה? זה לא היה בכוונה. לפתע נתקף ברעב נורא.
נזכר שלא אכל יומיים בערך. על האוטו בדרך ליפו, קונה שתי לאפות
ומחסל אחת אחרי השנייה. כאב ראש ובחילה. בקבוק בירה והכל טוב.
מתקלח, מתגלח, מסתרק, מתלבש, שם קצת מהאפטר שייב שקנתה לו,
אולי תרצה להיפגש. בשבע ורבע בדרכו לעבודה, היא צריכה להיות
ערה כבר חמש דקות, בטח לא התעוררה... שלח לה הודעה 'מצטער,
ישנתי. אולי נדבר?' כעבור שמונה דקות קיבל הודעה. 'אין לנו על
מה. פשוט אל תהיה בדירה בין שלוש לארבע, יש לי עוד כמה
דברים'.
סופית, היא ויתרה עליו. דמעות בעיניים והסנטר רועד. כל שלוש
השנים המשותפות רצות לנגד עיניו.

כל לילה בקבוק חדש, עד שנגמר בבית ועובר לבארים. צעד שני בדרך
הוא נשים. פעם אחרי כמה כוסות, פעם אחרי בקבוק שלם, כל פעם
בחורה אחרת. כעבור שלושה שבועות אמא מתקשרת והוא עונה... היא
כועסת. איך לא חזר לטלפונים שלה. למה היא צריכה לחפש אותו
בנרות. למה היא צריכה לשמוע מהמופקרת ההיא שהם נפרדו. "הגיע
הזמן", היא מוסיפה. הוא מצטער, באמת. מתנצל, מבטיח לבוא, לפצות
על חסרונו. מבטיח לפגוש את האחיינית של רבקה השכנה. הכל טוב
עכשיו, הוא בסדר. אפילו פגש כמה בחורות.

התמונה שלה בכל מחשבה, בכל חלום, בכל תזוזה, בכל זיכרון. איך
מוותרים על מישהו שאהבת יותר מאת עצמך? איך בוחרים בעצמך על
פניו פתאום?

כעבור חודש התקבלה הודעה חדשה 'אתה ער?' הוא מתקשר אליה, היא
בוכה. לא יודעת מה חשבה לעצמה. האשם והגעגועים מציפים אותה,
חונקים אותה. היא כבר לא מזהה את עצמה. היא בוכה וזה מספיק. אף
פעם לא היה לפניה. גם לא בעיניו. הוא בדרכו אליה. עם זר פרחים,
בונבוניירה יקרה ובקבוק יין. הוא שוב שלה. חוזר אל בין חמוקיה.
תמיד היה שלה. מניח לידיו לעשות כאוות נפשם. גם היא - נאנקת,
מתרגשת, מלאת הכרת תודה. לאדם הגדול הזה שלא נוטר טינה. טוב
מדי, רגיש מדי, אוהב אותה כל-כך.

בבוקר קם, מסתכל על האשה שלידו, גומע את שארית הבקבוק והולך.

זהו. הוא ויתר עליה. סופית. ככה בחר בעצמו. ככה אהב קודם את
עצמו. טוב היות האדם לבדו.