בס"ד


בשכונה אחת היה גן משחקים קטן ובו שלל מתקנים:

נדנדות וסולמות, ארגז חול וקרוסלה מסתובבת.

גם טרמפולינה חביבה, וספסלים לישיבה.

שבילי עפר, עצים ופרחים, שיהיה לכולם נעים.

תושבי השכונה אהבו את גן המשחקים וביקרו בו מדי יום.

הגן נהג לקדם אותם בברכת שלום וחייך אליהם באהדה.

בבקרים טיילו אמהות עם ילדיהן הישובים בעגלות.

תלמידי בית הספר עברו בתום הלימודים דרך הגן, בדרכם הביתה,
ונופפו לו לשלום.

ובשעות אחר הצהריים נשמעו קולות גיל וצהלה בכל פינה.

שעות אלו היו היותר אהובות על הגן.

הוא אהב לצפות בילדים המשחקים ונהנה מכל רגע בחברתם.

אם ילד מעד ונפל מאחד המתקנים, היה הגן מחבק אותו חיבוק רחב
ומוחה את דמעותיו.

ביום שבת נפגשה כל השכונה בגן המשחקים ופיקניקים נערכו על
המדשאות.

"להתראות בשבוע הבא בגן המשחקים", איחלו זה לזה התושבים.

הגן ראה תינוקות הלומדים להלך בין שביליו, ואחר-כך עולים לכתה
א', לתיכון ואפילו לצבא.

מבלי משים נערכה חתונה ותינוק חדש מטייל עם אמו באותם
השבילים.



שנים עברו, והגן כבר לא היה צעיר.

במתקנים אחדים פשתה חלודה, והצירים חרקו וגם הצבע דהה.

הדבר כלל לא הפריע לילדים, עד שבא לשכונה ראש עיר חדש, ובפיו
בשורה:

"הגן ישן ומוזנח. המתקנים רעועים ואין תקציבים. יש להרוס את גן
המשחקים עד היסוד,

ובמקומו נקים קניון גדול ומודרני, רחב מימדים, לרווחת תושבי
השכונה."

"אבל אנחנו לא רוצים קניון", התקוממו התושבים.

"טוב לנו עם גן המשחקים".

ראש העיר סרב לשמוע, וטען: "בכל שכונה מכובדת ניצב קניון ובו
חנויות, בתי קולנוע ובתי קפה. מדוע שלא תתפאר גם שכונתנו
בקניון מרכזי? תהיה פינת משחק עם מתקנים אחדים, שילדים יוכלו
לשחק בהם, תמורת תשלום סמלי."

"אבל בקניון אי אפשר לשבת וליהנות מן השמש החמימה", טענו
התושבים במחאה.

"בקניון אי אפשר לשחק כדורגל, וכדורסל, אי אפשר לעשות פיקניק
ולהתחבא בין השיחים.

אי אפשר להתנדנד על הנדנדות, ולהרגיש את הרוח טופחת על
הפנים...

שום קניון בעולם לא ישווה לגן המשחקים!"

נערכו הפגנות, נישאו נאומים, נחתמו עצומות, אך דבר לא עזר.

שלט הוצב בפתח הגן: "כאן יוקם בקרוב קניון רחב מידות".

הגן ראה, ושתק.

קמטים של דאגה נחרשו על פניו.

בלילות לא הצליח לישון כי חשש לגורלו. בלבו האמין כי הגזירה
תתבטל.

הוא התנחם בביקורי התושבים, שלא עזבו אותו והמשיכו לבקרו כדרכם
תמיד.

בוקר אחד התעורר בבהלה לשמע רעש מחריש אזניים.

דחפורים ענקיים הקיפוהו מכל עבר וזרועם הארוכה הונפה אל-על,
ואיימה לפגוע בו.

הגן נרעד כולו.

"לא" הזדעק והתחנן על נפשו.

"אל תפגעו בי. אל תפגעו בילדים ובתושבים. הם אוהבים אותי
וזקוקים לי".

שמעו הילדים את הזעקות ואת רעש הדחפורים ומיהרו לגן המשחקים.

כל השכונה התקוממה. והתושבים החליטו להלחם על חלקת האלוקים
הקטנה שלהם,

על גן המשחקים היקר.

באותו היום לא הלכו הילדים לבית הספר.

ההורים נעדרו מן העבודה.

השכונה שבתה.

התאגדו התושבים ואחזו ידיים.

שרשרת אנושית הקיפה את הגן, חומה בצורה, שאיש לא יוכל לה.

ראש העיר מיהר ובא לדבר על לבם של התושבים, אך ללא הועיל.

"רוצים את גן המשחקים!" קראו לעברו.

"לא נוותר! קניון יוקם במקום אחר!"

הבין ראש העיר שאין לו ברירה.

אי אפשר להילחם בצרורות של אהבה.

את הדחפורים שילח מיד, והודיע כי במקום קניון תשפץ העירייה את
גן המשחקים.

יצבעו את המתקנים, ישמנו צירים, ירכיבו צעצועים חדשים ואף
ישתלו פרחים ריחניים.

והיום, במרכז השכונה, ניצב גן המשחקים המחודש - מטופח ומאושר.

ילדים מסתובבים שוב בין שביליו, משחקים במתקנים ומרעיפים עליו
אהבה.

אופנה באה ואופנה מתחלפת, קניון בא והולך, וגן המשחקים על
תילו עומד.