האישה מפה והאישה משם.
איך הם רבו.
איך אהבו.
היא עמדה מעל השמיים, שהציפור שברה את הכנף, היא עמדה שם חשופת
חזה.
הוא ישב שם, בתוך הציור, מביט בה ועם כול מצמוץ שלו היא נבנת
מחדש.
האיש מפה.
צל שחור, קול עמוק, רב קומה ועטור גופו.
האישה משם.
רוח נעימה, שירה בשנתה, יפת מראה וערומה.
האיש מפה והאישה משם.
איך הם רבו, איך הם אהבו.
מעל הים הגדול הייתה מראה, הם עמדו שם שנהם צורחים כאילו מתנגן
בגרונם צליל רעם וסערה.
היא מסתכלת והעיניים שלה קפואות, כאילו אין לב, כאילו הרגש הוא
עוד דף בספר הוראות, היא מסתכלת עליו והוא צורח כאילו היא הדבר
היחיד שנשאר בעולם. היא מסתכלת עליו ודמעה פורצת את עינייה,
דמעה אחת שנגמרת אחריי השפתיים ואותה מכסה עוד דמעה וגם היא
נגמרת אך אחרייה מגיחה במהירות עוד דעמה, והן חמות ושורפות
תעלה בעינייה של האישה משם.
והוא, האיש מפה, עוצר את הכול.
הוא שותק והתווים שיצאו מגרונו נשארים תקועים באויר, מחפשים
בית לשכון בו.
הוא שותק והזמן עומד מלכת והאויר מתקרר והשיר מתחזק, הוא שותק
ונרגש מיופיה של האישה משם שבוכה על מעלליו.
הוא נפעם מהעובדה שהיא מרגישה בגללו, עצובה, כעוסה, פגועה. הוא
עצר את הכול, הוא עצר את העולם.
הוא רצה לצעוד אלייה ורגליו שקועות במקום וידיה קפוצות
לאגרוף.
הוא רצה לצעוד אלייה וללטף את פנייה, למחות את דמעתה לסרק את
שערה, אבל קיר שקוף עמד והיה למחיצה.
אבל קולה העדין היה לשבירה פנימית.
האיש מפה והאישה משם.
איך הם רבו.
איך הם אהבו.
איך הם היו ולעולם לא יהיו.