הוא עמד בשדה התעופה מבולבל ועייף מהטיסה. ארבע שנים שלא היה
בארץ ולעתים חשב שגם לעולם לא יחזור.
הוא נזכר ביום שעזב את הארץ, עזב אותה, השאיר אותה בוכה, עצובה
ומבולבלת.
היא לא הבינה למה הוא חייב לעזוב אחרי כל-כך הרבה שנים טובות
שלהם ביחד, אבל הוא ניסה להסביר לה שזה משהו שהוא חייב לעצמו,
חייב לעבור את המסע הזה עם עצמו... לבד.
במשך כל הזמן הזה הם ניתקו את הקשר לחלוטין, שום טלפון, שום
הודעה ואפילו לא מכתב אחד.
היא לא ידעה איפה הוא נמצא, הוא גם לא טרח לספר לה ולמרות זאת
לא עברה דקה מבלי שחשב עליה, מבלי שנזכר בה.
גם כשהיה עם בחורות אחרות הוא לא הפסיק להשוות, ואף אחת לא
השתוותה לה.
הוא נזכר בדמותה היפה כשעזב אותה בשדה התעופה, שיערה הגלי
התנופף ברוח הקלילה ודמעותיה הקטנות והעדינות נפלו על פני
החרסינה היפות שלה. העיניים הכחולות שהפכו לאפורות ועצובות,
התקשו להאמין שזו הפעם האחרונה.
היא ניסתה שלא לבכות, ניסתה להיות חזקה, אך זה היה חזק ממנה,
היא לא הבינה מה מפריע לה יותר - הכעס שלה על כך שהוא עוזב
אותה או העצב שלה והפחד שלא תראה אותו יותר לעולם.
"אל תבכי יעלי, אני עוד אחזור, אני מבטיח", אך היא השפילה את
מבטה ושתקה כאילו לא האמינה. היה לה כל הרבה להגיד אך המילים
לא יצאו, הגרון נחנק מדמעות.

כשנחת הוא צלצל אליה להגיד לה שהוא חזר. ההורים שלה ענו ואמרו
לו שהיא כבר לא גרה שם יותר ונתנו לו את המספר החדש.

היא הרימה את השפורפרת ומצליל קולו הראשון היא ידעה שזה הוא,
גדי שלה. השפורפרת נפלה מידיה ודמעותיה החלו זולגות מאליהן...
היא חשבה שלעולם לא תשמע את קולו.
- "יעלי?"
היא הרימה את השפורפרת ובקול חלוש קראה בשמו "גדי?"
- "כן, יפה שלי, זה גדי." הוא נשם לרווחה, קולו רעד, היא זיהתה
אותו, היא לא שכחה. "אני כאן, חזרתי ואני רוצה לראות אותך."
היא נתנה לו את כתובתה והוא, עם כל המזוודות, עלה למונית ישר
אליה.
עוד חצי שעה והוא רואה אותה, אהבת חייו.
האם היא השתנתה? הוא שאל את עצמו. בכל זאת עברו ארבע שנים, היא
כבר לא ילדה, היא כבר בת 28. הוא ניסה לדמיין אותה מבוגרת יותר
אך לא הצליח, דמותה נשארה צעירה בראשו.
הוא ישב בקוצר רוח במונית, חיכה כבר לרגע שהמונית תעצור והוא
יראה אותה, יחבק אותה וינשק אותה בחוזקה ולעולם לא יעזוב אותה
לבד... לעולם.
הנסיעה במונית נמשכה לנצח, או כך לפחות היה נראה לו, הלב שלו
הלם בחוזקה, יש לו כל כך הרבה דברים שהוא רוצה להגיד לה, לבקש
סליחה על שעזב אותה, להגיד לה כמה הוא אוהב אותה ושאף אחת
מעולם לא כבשה את לבו, רק היא.

"מה מספר הבית אמרת?" שאל נהג המונית כשהגיע לרחוב.
"שלוש, בית מספר שלוש", ענה גדי מתעורר ממחשבותיו, מביט
מסביבו.
הוא הגיע והוא יראה אותה עכשיו.
הוא ירד מהמונית, בוחן את הסביבה, בוחן את הבית. כמה צפוי,
חשב, כל כך הרבה ירוק, יעל תמיד חלמה על בית עם גינה ירוקה.
הוא התקדם לעבר הדלת אך רגליו כשלו, ונראה היה כי הוא עומד
במקום. לרגע התחרט, פחד ורצה לחזור אחורה. מה אם היא לא תרצה
אותו?
עוד לפני שהגיע, הדלת נפתחה "גדי?" היא עמדה שם, יפה מתמיד -
היא לא השתנתה כלל, פניה נשארו כשהיו ואפילו, אם היה זה אפשרי,
היא יפתה עוד יותר.
הוא הביט בה קפוא במקומו והיא רצה אליו חיבקה ונישקה אותו. "כל
כך התגעגעתי אליך, איך יכולת לעזוב אותי כך לבד?" היא פרצה
בבכי, מסרבת לעזוב, ממשיכה לחבק ולנשק את גדי בחוזקה.
"אני פה, אני פה, יפה שלי ואני לא מתכוון לעזוב, אני לא אעזוב
אותך יותר לעולם, אני נשבע, יש כל כך הרבה דברים שאני חייב
לספר לך."
"גם לי, גדי, כל כך הרבה... בוא ניכנס."
הם פנו לעבר דלת הכניסה. ילד קטן כבן שלוש עמד שם, הביט בהם
משתומם בעיניו הכחולות הגדולות. הוא התקדם לעבר יעל, אחז בידה,
הביט בה במבט תוהה ושאל "אמא, למה את בוכה?"