הגעתי לסוף הדרך
בלי לדעת איך להמשיך מכאן,
לצעדים שלי לא היה כל ערך,
התעוררתי ואני לא יודעת לאן...

כל האבנים הצהובות השחירו,
והערפל מונע לראות את האור,
את כל הכבלים שנקשרתי בהם, התירו.
אז לקחתי מספר ועמדתי בתור.

יותר מדי אנשים על אדמה שנשכח בה החיוך,
אני רואה אותם פורשים ידיים ומנסים למעלה לעוף.
גם להם אין לאן ללכת, המוות אחריהם כרוך,
והמבט שלהם בקור, מכאיב כל-כך, עטוף.

אני לא רוצה להפוך להיות כמוהם,
אני לא מסוגלת להתנתק, לא יכולה לדעוך,
אך פתאום כשאת צעקתך שמעו הם,
הם הפסיקו בשקט את גופי לחרוך.

הם הסתכלו עליי בעיניים כואבות,
וילד עם חור בלב אמר לי לחייך.
אני לא יכולה, אמרתי...
אני לא יודעת איך.

המקום שלך לא כאן,
את לא מתה מבפנים.
אז קראתי לך להוציא אותי,
תודה על שהחזרת אותי לחיים.