המסך יורד ונכנע ללחישת האורות
הקהל עומד אדיש מסונוור בין השורות.
אין תזוזה, הכל נשאר דומם
הבמה נשארת חשוכה, הכל שומם.
רק היא עומדת שם, מתבוננת בהצגת חייה,
חשה את הרצפה מבעבעת וקורסת תחת רגליה.
היא עולה לבמה ומסתכלת לקהל בעיניים,
כל הדמויות מתמתחות פתאום וחושפות בכבדות שיניים.
תודה שלקחתם חלק בתסריט שלי, היא אומרת.
מודעים שלכל אחד מהם היה חלק בחייה כך או אחרת.
חלל שלם של רגשות מציף אותה כשהיא עליהם מביטה,
כל אחד מהם נתן לה זיכרונות עמוקים שהיא לוקחת איתה.
אך דווקא בשורה הראשונה יושבים אנשים שהיא רוצה לשכוח,
שגרמו לה להסתתר בפינות כואבות ולרצות לברוח.
שהורידו את המסכה שכיסתה בועה של טעויות,
וחשפו פנים מצולקות שטבעו שקרים ורמאויות.
היא החזיקה את התסריט ביד, כואבת על המילים,
וזיכרונות מהאנשים שם שוב צפים ועולים.
היא רצתה להראות להם את מה שלא ידעו מעולם,
שאולי הם שכחו אבל היא בלילות עדיין שומעת את קולם.
חלקם לא יבינו אף פעם את החלק שהיה להם בחייה,
האורות סנוורו אותה פתאום והיא עצמה את עיניה.
כשהיא פתחה אותם הכיסאות היו ריקים,
האולם כולו היה מעופש ומלא סדקים.
היא נשארה שם עומדת, מביטה על הצל של גופה,
מרגישה את דמעותיה נעלמות כאוצר של ספינה טרופה.
היא ידעה שההצגה הזאת לעולם לא תראה אור,
היא קראה את העמוד האחרון כשאפף אותה הקור.
משאירה את התסריט בודד ופונה אל היציאה,
תמונות אחרונות של זיכרונות היא בראשה מריצה.
מבינה שאיש מהם לא יראה את זה יותר עליה,
היא יוצאת ונותנת למסך לרדת על הבמה, ולבסוף על חייה.