חודשיים עברו, ואתן עדיין אינכן... לאן הלכתן? למה אתן לא
חוזרות כבר?
אתן בטח לא רוצות לחזור כי יש לכן הרבה עבודה לעשות.
יותר מדי כאב לסלק, אז נשארתן רחוקות.

עמדתי מעל קבריכן ואמרתי רק מילה אחת שחזרה בראשי, בלבי ועל
העפר שמעל לגופכן... - סליחה. אני לא יודעת על מה... אולי על
זה שנרצחתן, אולי על זה שעכשיו אתן נשמה ללא גוף, ללא חיים.
ואולי על זה שלא ישבתי בכיסא האוטובוס במקומכן, אולי אז היה
נחסך לאנשים האלה כל כך הרבה כאב.

אתן הייתן צריכות לראות איך נראו ההלוויות שלכן, כל כך הרבה
אהבה של אנשים שלא יודעים מה לעשות עם הגעגועים, עם השוק שהם
לא יראו אתכן יותר ועם אי היכולת להשתחרר מההרגשה שיד מוחצת
להם את האיברים הפנימיים והם לא יכולים לנשום.

ימים על גבי ימים שרק הרוח שלכן מתנדנדת לה בין מילה אירונית
של אחד לחיוך מתוסכל של אחר. והכי מוזר... יש כאן כל כך הרבה
אנשים שבוכים עליכן ואף לא אחד יודע מה עושים מכאן. יש הרגשה
שיש כמה שמעדיפים שנשכח, זרקו את כל הפרחים הנבולים, ואין יותר
זכר למאות נרות הזיכרון שהיו שם.

הפינות החמות שהיו רק בשבילכן, באותו מקום שבו קרעו אתכן
מאתנו, נעלמו...
והחיים חזרו, והשקט חזר ואפילו תחנת האוטובוס חזרה. רק אתן לא
חזרתן.
וזה מכעיס אותי וזה קורע אותי מבפנים כי זה לא היה אמור לקרות!
אף אחד לא שומר על ילדים. אני מקווה שיש מישהו ששומר על
מלאכים.

חלק בי מת איתכן, החלק שלא הסכים למות אף פעם, גם כשחשבתי
שהעולם שלי מתמוטט, אותו חלק ששמר את טיפת האופטימיות שלא
הפסיקה לוותר ותמיד קיוותה לטוב, אבל עכשיו? איך אפשר? זה
נגמר... ישר אחרי שדלתות בית הקברות ננעלו אחריכן בעוד שאני
חזרתי לשגרה.
לי יש יום וגם יש לי לילה, וגם כשאני עוצמת עיניים אני מתעוררת
אחר כך לחיים... של מה?
אני לא יכולה להתקרב, אני יודעת שמישהו ידאג לקחת...

ואתן? לכן לא אכפת יותר. לקחו לכן את התקוות, לקחו לכן את
החלומות, לקחו לכן את החיים.
ואני כאן, לא מפסיקה להתנצל, מצטערת שלא יכולתי לעשות משהו,
באמת שהייתי מנסה, אבל לא ידעתי...

אני הולכת לישון עכשיו, סתם הייתי צריכה לספר לכן מה קורה
אצלי.
רק דבר אחרון, תגידו לזה שלמעלה שאמרתי לו לשמור עליכן טוב,
תגידו לו שאם לא, הוא ישלם על זה כשאני אגיע.

אז לילה טוב יקרות שלי,
חלומות נעימים...