השמש מסנוורת בפינת העין. עייפות חודרת לנשמה. צפצוף, ואז שקט.
די ברור מי זה. די ברור מה הוא רוצה. אותי. את השפיות שלי.
עלוקה במסווה של מתנת שמיים. השמש כבר עלתה. חום קל מלטף את
גופי. חום כבד שורף אותו מבפנים. לענות? להראות סימני חיים?
תמיד אפשר להעמיד פני מת. במיוחד שאני כל כך מוכר עם ההרגשה
שבפנים. אני אענה. אני יודע שאני טועה, ואני יודע שאני אפגע
שוב. אסור להפתח לאנשים. כשהם דורכים עליך מבחוץ זה כואב, אבל
כשהם דורכים עליך מבפנים זה מוחץ. ללא אוויר לנשימה. בשביל מה
את צריכה אותי? רק את הצד הרע את מוציאה ממני. הציניות הקלה
שעוזרת לי לשמור על יציבות חיצונית. כבר אור בחוץ. עם כל שניה
נוספת אני נאכל. נאכל מבפנים. הזהירו אותי בקשר אליך, למה לא
הקשבתי. תקווה. הרצון לבטוח באנשים. לתת להם הזדמנות שניה. את
בכלל יודעת כמה את דורכת עלי? את בכלל יודעת כמה כאב מועבר בכל
חיבוק ונשיקה? את בטח מרגישה אותו הדבר. מנסה לגרור אותי איתך
למטה. מנסה לגרור אותי, שלא תרגישי לבד. לי אין מה להגיד
בנדון? אני מציית. זומבי חסר נשמה ורגש. האור מפריע לי
בעיניים. הוא מאיר לי את הנשמה. הוא מכאיב. אני אוהב את הלילות
האפלים. הם חשוכים כמו החיים שלי. כמוני. אני לא מסוגל להרגיש
הזדהות עם אור. אני אוהב את הכוכבים. הם רחוקים כל כך. רחוקים
כמוני. הם אף פעם לא יהיו קרובים אלינו. חלקם כבר מת. מת
כמוני. ואת? את מסתכלת קרוב. את מחפשת את הים והעצים. את
השלווה. אני כבר מזמן איבדתי את השלווה. אני כבר מזמן איבדתי
את היכולת להתחבר לטבע. האור. הלבן הבוהק בעין. לבן בתרבות
היפנית הוא סמל למוות. כצבע הגופה החיוורת. שחור זה החיים.
החיים שלי לפחות. האור מפריע לי לחיות את החיים שלי. זה האור.
זאת אשמתו. אני עשיתי כל מה שאני יכול, ניסיתי הכל. זה האור.
אם רק היית לידי לנחם אותי. אני מפחד ללכת לישון לבד. אני מפחד
מהאור. כל מה שנותר הוא לעצום עיניים חזק חזק ולהעמיד פנים.
ללכת לישון. לקוות לקום בלילה. בלילה את איתי. בלילה את רוצה
אותי קרוב, כדי שברגע שבו השמש תסנוור את פינת העין, את תוכלי
להשאיר אותי שם. להשאיר אותי לבד. ואז? צפצוף. הפעם אני לא
אענה. הפעם אני אהיה חכם יותר. מאוחר מדי. למה אני לא מקשיב
לעצמי אף פעם? למה אני נותן לך את הכוח הזה? מחר. מחר אני אהיה
חכם יותר.