זה באמת משהו שאני רוצה לעשות. את בטוחה? דיאלוג בין שתי יעל
שונות?
באמת יכול להיות שחלק בי רוצה לפרסם ספר? רגע לא שפוי? לקפוץ
על ההזדמנות? יש קצת יותר מדי הזדמנויות כאלה. שוב שתי הדמויות
קופצות בי. והשלישית ממהרת להקטין את הזום כדי להרחיב את שדה
הראייה.

נועם קורא לי מעולם אחר. אני בניתוק מהמציאות. איזו ברירה יש
לי. למות. הדיאלוג הזה עולה בתוכי רק כשאני מסטולה.

כואב לי רק לנשום. אני לא מסוגלת גם לעכל. וזה בכל זאת לא
יוצא. כי אני לא מעכלת כמו כולם. ולא משהו בתפיסה שלי דפוק. מי
שכל כך כואב לה לא נותרת לה ברירה אלא להמית חצי. להתפצל
לשתיים.

אני צריכה מקלחת חמה ואחר כך קרה. עינוי עצמי שלא משאיר
סימנים.
Division הייתי מכנה את התופעה אם מישהו היה שואל אותי איך
קוראים לזה. אבל למה למישהו לשאול אותי. לא אנורקסיה. לא
דיכאון קליני.

רק מתחת למים זורמים יכולה להשתחרר. כל כך מושתקת. יעל לא
מצליחה אפילו להשתין. חולת נפש. חייבת לשגות באשליות. ניקה זה
הכי קרוב לבת שאני אוכל להגיע. אני לא אוכל לעשות ילדים.

אני מפחדת. נגזר עליי לחיות עם אויב בתוכי. אונס מספיק לחוות
פעם אחת.

ואני עדיין רוצה את השעות האלה. יש בהן סבל עצום, אבל גם הנאה.
פשוט רק ככה אני יכולה להרגיש. בלהרגיש יש סיכון גדול מדי.
עוצמתי מדי.

בפעם הראשונה שמשהו חדר לתוכי באופן הזה זו הייתה האצבע שלו
בתוך התחת שלי. והיה שם כל כך הרבה סבל. הייתה גם נעימות
פיזית, שעם השנים הלכה וקיבלה משמעות יותר ויותר מורכבת,
כבדה.
אמביוולנטיות. הבנתי את משמעותה המלאה של המילה כששרה הציגה את
השם לתחושה הקורעת הזו, שחשים כשמבינים שאמא בגדה.
כל נגיעה מהולה באותה טיפה רעילה.