"קום!"
'השעון מדבר?' חשבתי לעצמי על הרצפה, לאחר הצעקה הנוראה.
לא... זה היה אבא, יש לו מין חוש הומור מוזר שכזה.
קמתי?
לא... התעוררתי, אבל נשארתי על הרצפה,
לא בדיוק חשבתי, הייתי עדיין מעורפל משכרון החושים של החלום.
הרבה מחשבות רצו בראש, על הצילומים, על הגיטרה, עליה... עליה.
גם המחשבות לא היו בדיוק מחשבות, משהו בין מחשבה לחלום,
והיא נמצאת איתי, אבל היא אומרת לי... 'אתה צריך לקום'
'אבל אני לא רוצה', אמרתי בזמן שהיא התקרבה אלי.
'אתה חייב', היא עונה ונעלמת.
ואני? אני קם... גורר את עצמי לאמבטיה, לא מסתכל אפילו, פותח
את המים ו...
'קר!'
ו...
'חם!'
...
אני עוד פעם לא יכול לחכות עד שאני אפגוש אותה היום...

"קום!"
'אבא?' הרהרתי, בעודי מתעורר על הקרש הקר והקשה.
לא... זאת הייתה אחותי, התחילה ההפסקה, 'רואים שהיא אוהבת
אותי', חשבתי לעצמי...
פגשתי אותה אתמול, ועכשיו היא לא יוצאת לי מהראש.
והיא כאילו חוטפת אותי אל הדימיון, בזמן שהיא סותמת לי את
הפה;
ואני מתנגד קלות, אבל נכנע.
ואני נשען על הקירות כדי ללכת,
ואני לא באמת יכול לעשות משהו,
אבל הרגליים ממשיכות לתמוך בגוף המתמוטט.
סם האהבה מוזרק טיפה אחר טיפה;
ואני במין שינה שכזאת, מחכה למנה הבאה;
אל תגידו "קום!" אני לא ישן,
אני תחת השפעת סם האהבה.


וכשתיגמר ההפסקה ואני אחזור לכיתה ומישהו יישב לי במקום...
אני אשתוק לשניה, ואומר:
"קום!"