אני: "פתאום עלו להם כל הזיכרונות. כאילו כל מה שהדחקתי עד
עכשיו, כל הזמן הזה שהחזקתי את עצמי, הכל עלה והציף אותי.
ועדיין, אני מרגישה מוזר."

עצמי: "כואב לך? עצוב לך? מה מוזר לך?"

אני: "אני מרגישה כאילו נפלתי לתוך בריכת בוץ מטביע, שלא נותן
לי לצאת ולהשתחרר מהמחשבות. ואני מנסה לברוח מכל זה ולא
מצליחה! משהו כאילו מושך אותי אחורה, תוקע אותי באותו מקום
חשוך ולא מוכר..."

עצמי: "אולי במקום לברוח את צריכה להתמודד. כן, רק כך את תוכלי
להשתחרר ולא להיגרר אחורה, או להיתקע במקום..."

אני: "אבל באיזו צורה להתמודד? אני לא רואה אותו, לא מדברת
איתו, איך אני אתמודד?"

עצמי: "אולי את פשוט צריכה לגרום לו לדעת שיש לך מה להגיד
לו."

אני: "יש לי מה להגיד לו? מה אני אגיד לו? שהוא איכזב אותי?
אני יודעת שאני רוצה להסתכל לו בעיניים, ולהגיד לו שלא העליתי
על דעתי שהוא יעשה דבר כזה. לראות לו פעם אחת בעיניים שכואב לו
כמו שכואב לי. שהוא ידע ויבין את כל מה שעבר עליי עד עכשיו. רק
שידע, זה הכל..."

עצמי: "אז למה בעצם את לא אומרת לו? את פוחדת?"

אני: "מה פתאום! ממה יש לי לפחד?"

עצמי: "מהתגובה שלו? או שאולי מה שמונע ממך להגיד לו את כל זה,
זה שהוא לא מראה איכפתיות בכלל? שהוא לא מראה התעניינות בכל מה
שקרה וקורה..."

אני: "לא, מהתגובות שלו אני כבר לא חוששת. ספגתי ממנו מספיק,
לא עוד, זה נגמר."

עצמי: "אז מה? למחוק אותו מהחיים שלך?"

אני: "כן. אבל לא לפני שאני אעמוד מולו, פנים מול פנים, ואומר
את כל מה שיש לי להגיד לו. הכל, במבט אחד שיאמר את כל הכאב, את
כל מה שרציתי לצעוק ושתקתי. הכל, ללא מילים. כי אני, לא
בורחת... לא, ואני אצא מזה, אני אשתחרר. אני אצליח."

עצמי: "לא, את לא בורחת... את תצליחי!"

(סתם עידוד עצמי, מסתבר שאין טוב ממנו)