אגואיסטים.
זה מה שאתם. אגואיסטים.
היי, זאת אני, הבת שלכם, זוכרים אותי?
זאת שיושבת פה ומקשיבה לכם רבים,
מקשיבה איך אתם מערבים אותי כל הזמן,
מקשיבה ולוקחת למקומות אחרים,
אתם לא מרגישים קצת אגואיסטים?
אתם יודעים הרי שזה משפיע עליי. עם הכל.
איך אתם לא מתביישים? לראות איך הבת שלכם סובלת מזה,
ואחר כך להמשיך לריב לידה, מטר וחצי ממנה, כאילו כלום?
אבל בסדר, אני סובלת את זה מגיל ארבע כבר, אבל לדברים כאלה לא
מתרגלים.
איך אתם יכולים לחיות בידיעה שהייתי כמה חודשים בדיכאון בגלל
המצב שאתם יוצרים, ואז עוד להמשיך לבצע את אותן הפעולות
שפוגעות כל הזמן בי ובשאר המשפחה?
מה, היא טסה אז הגיע הזמן להתעלל בי?
אתם שני זקנים עצלנים וטיפשים.
אבל אם אני עוזרת לכם ככה, זאת התמורה שאני מקבלת? כן?
תודה רבה. גם אני מאוד מאוד אוהבת אתכם.
וגם עם המוזיקה הכי חזקה בעולם, עם אוזניות שמכסות את כל
האוזן,
הצרחות שלכם יותר חזקות.
אני לא אותה הילדה בת חמש שרצה לחדר בבכי בכל ריב שלכם,
שצעקה עליכם שתפסיקו, ואז הייתה חוטפת סטירה.
אני לא.
אני באמת לא...
אני לא אותה אחת שהייתה עומדת וצועקת עליכם כמה שאני שונאת
אתכם, רק כדי שתפסיקו.
הייתם מפסיקים, רק כי אני הבת האהובה שלכם, כן. אני יודעת שאני
מועדפת, תמיד ידעתי, גם בלי הכעס של שאר האחים...
עכשיו אני מבינה דברים שלא הבנתי פעם...
דברים שחשבתי שאני לא אבין אף פעם.
אז תודה שהשארתם לי כתמים בלב לכל החיים... תודה רבה, ונתחשבן
בגלגול הבא...