אותו בוקר תקפו אותי כאבי בטן שלא הכרתי קודם,  אמרתי לאימי:
"אני לא הולך לבית הספר אני מרגיש שאני הולך למות"!!
אבי המחמיר תמיד, שהיה במטבח שמע את השיחה והתערב: "דויד, שוב
לא הכנת את שיעורי- בית שלך"?
לא היה לי אפילו כוח לענות לו הכאבים הטישו אותי לגמרי. זו לא
הייתה הפעם הראשונה שהיו לי כאבי בטן, אמי לקחה אותי כבר מספר
פעמים לרופא המשפחה - אך זה לא מצא את הסיבה לכאבים. בבוקר
ההוא אמי הרגישה שהפעם זה משהו יותר רציני מ 'סתם' כאב בטן
והחליטה לפעול: ערק, על הבטן ...התרופה, האולטימטיבית לכל
מיחוש, מדלקת פרקים ועד ללב שבור... לא היה פותר את
הבעיה...יכולתי להריח את ריחו המתקתק, ולחוש במגעו הקר והמדגדג
גם אם אימי לא עשתה בו שימוש הפעם.  אמי אמרה לאבי: "אתה לא
מבין כלום בילדים עדיף שלא תתערב"!! עטפה אותי במעיל הכחול שלי
והחם והבהילה אותי לבית החולים הממשלתי. רופא  צרפתי צעיר ויפה
היה תורן במיון, עם כל הכאב והטשטוש שלי חייכתי, הרגשתי שמצא
חן בעיניה. הוא בדק אותי אמר לה :"זה מקרה חירום צריך לנתח מיד
". אימי כמעט התעלפה, היא שאלה מה קרה? איזה ניתוח?
"מדם סה, לאפנדיציט, לאפנדיציט"!!. הוא אמר לה בצרפתית. במיון
השתררה דממה. פתאום מהלחץ החל גם ראשי לכאוב, גופי התמלא חרדה
מהלא נודע, לא הבנתי איזה טיפול בדיוק מציע הרופא הצעיר, מה
שהיה חשוב לי באותו הרגע שהכאבים יפסקו.)
תוך כמה רגעים השכיבו אותי על מיטת בית החולים ואחות צעירה
וחייכנית החלה לדחוף אותי לכוון חדר הניתוח, אימי מחזיקה את
ידי בחוזקה וביד השניה ליטפה את ראשי כאילו הייתי תינוק.
אחרי כשעה הייתי כבר בהרדמה כללית והחל הניתוח.

את ההתאוששות עשיתי בחדר משותף עם מוסלמי צעיר בן עשר, שחלק
איתי מעבר לשנת לידה זהה, גם ניתוח אפנדציט בן יומיים. טולטלתי
כולי והתרגשתי מאוד כיוון שבמעמד זה, לראשונה, פגשתי מוסלמי
פנים אל פנים. לא ידעתי ולא הצלחתי לשער מה זה מוסלמי? עם הזמן
התברר לי ששכני לחדר - עבדול כרים - יודע על יהודים בערך מה
שאני יודע על מוסלמים. שכבנו כל אחד במיטתו והמטרנו זה על זה
שאלות שונות ומשונות.
- "אתה מאמין באלוהים?", שאלתי
- -"כן" הוא ענה נחרצות
- - "ואתה" הוא שאל "צם ביום כיפור"?
- "לפעמים" עניתי.
- "מה זה בשר כשר"? הוא המשיך "למה היהודים לא עובדים בשבת"?
הוא הקשה.
- - "המוסלמים לא עובדים ביום ששי ואנחנו בשבת .עניתי בקצרה
- -"אז מה אתם עושים בשבת אם אתם לא עובדים"?
- -"אנחנו מטיילים בגני המלך,או הולכים לכיכר הגדולה המוקפת
בבתי קפה קטנים וציוריים ,שותים תה בהיר עם נענע ומתבוננים
בלוליינים ובקוסמים. עניתי מבלי להתבלבל.
- -"גם אני הולך ביום שישי עם אבא ל "גמע- אל- פנה" לאכול מרק
חומוס עם ראש כבש".אמר בשמחה".

משם חצינו את הקווים ושוחחנו על בית הספר, החברים והשכונה.
השיחה שהתנהלה בצרפתית, קלחה - הוא היה ילד יפה, נעים הליכות
סימפטי, ודיבר מאוד בנימוס היה יכול להיות חבר טוב, פעם הרגשתי
אהבה וקרבה כלפיו ואם לא הייתי מרותק למיטה הייתי אולי מחבק
אותו ופעם הרגשתי שנאה, ומרירות בפי כאשר אמר לי בהתנשאות
שמרוקו היא מדינת המוסלמים ואף פעם לא תהיה מדינת היהודים או
צרפתים, אך יותר מכל הייתי מרוגש ומסוקרן. הוא ניסה לרמוז ללא
הפסקה שהמוסלמים הם "על הגובה" ואילו אנו היהודים, באים אחריהם
בכמה דרגות. חשתי אי נוחות.

עבדול-כרים דיבר צרפתית על בוריה כנראה למד בבית ספר צרפתי
פרטי ולא בבית ספר "אליאנס" כמוני, הוא בן דור רביעי לתרבות
מערבית במרוקו,  לא היה לו שום
מבטה זר הוא ביטא את ה"ריש" ממש כמו  פריסאי,  קנאתי בו היות
וניחן מלידה בכלי לשון כמעט מושלם הוא עוד יהיה משהו בחיים...
אולי עיתונאי. לאמיתו של דבר גם אני דיברתי את  השפה הצרפתית
מצוין היות  ועד גיל שש לא היה לי שום קשר לשפה אחרת,  אפילו
העוזרת הערבייה השמנה "פטיאמה" נאלצה ללמוד את השפה כדי לדבר
איתי. כשנכנסתי לבית הספר "אליאנס" התחלתי ללמוד מהתלמידים
היהודים ערבית- מוגראבית היות ומחציתם לא ידעו צרפתית כלל,
תמיד חשבתי לתומי שמרוקו היא חלק מצרפת....

הפסקנו לשוחח כשהוריו באו לבקרו. הם דיברו אייתו רק צרפתית,
הבטתי בהם, לפי לבושם הארופאי ולפי המטעמים שהביאו לו הבנתי
שעבדול בא ממשפחה אמידה. משפחתי לעומת זאת לא הייתה עשירה ולא
יכלה לפנק אותי כמו שהוריו של עבדול פינקו אותו. שכבתי במיטתי
וראיתי בקנאה כשריר נוטף מפי איך הוריו של עבדול מוציאים מתוך
שקית נייר
חומה תפוחי עץ אדומים, גדולים ועסיסיים - מצרך יקר ערך שהורי
לא יכלו להרשות לעצמם לקנות  לי.  הוריו  כיבדו אותי בתפוח-עץ,
לא עמדתי בפיתוי ונגסתי בתפוח עוד כשנוכחו  בחדר.

שעות הביקור בבית החולים היו קצרות ונגמרו מהר ואמי רצתה לבקר
אותי כל יום ולהקדיש לי יותר זמן. היא קמה כל יום בחמש בבוקר
ובאה ברגל מהבית לבית החולים.  בכניסה שיחדה את השומר בכסף או
בלחמניות חמות שהכינה בבית כדי שיתן לה להיכנס והעירה אותי כל
בוקר בנשיקה, אוחזת בידה כוס חלב- מלא וחם, תוך שהיא שופכת
לכיור בשאת נפש את החלב שקיבלתי בבית החולים וממלמלת: "קום דה
לו", החלב הזה הוא כמו מים. האחיות הערביות היו מוסיפות לחלב
מים  כדי שיספיק לכל החולים.

חמישה ימים אחרי הניתוח הרגשתי בריא לגמרי. אימא הספיקה תוך
שבוע לשחד את כל השומרים בשערי בית החולים הצרפתי ולהביא לי
חלב- מלא ואוכל טרי כל יום.  ירדתי מהמיטה התחלתי להסתובב
במחלקות השונות ובחדרי בית החולים ומיד הפכתי להיות חביב הקהל
וכל החולים רצו בחברתי.
ביום השחרור מבית החולים, אימי הלכה להודות לרופא הצרפתי שניתח
אותי והוא אמר לה": "מדאם, את לא צריכה להודות לי, חמש דקות
עבודה לא יותר, הכנסתי אצבע לחתך קטן  הוצאתי את "אפנדיציט"
קשרתי אותו  והחזרתי אותו למקומו".

חזרתי הביתה לחופשת מחלה בת שבועיים.  אבי הביט בי מתרוצץ בבית
ונאנח: "כשאתה לא בבית הספר אתה רק עושה שטויות".משכתי בכתפי,
אבל הוא צדק. שבוע אחרי שיצאתי מבית החולים הסתובבתי בשכונה עם
חברי היהודי רוברט. רוברט היה כבר בן שלוש עשרה ואני הבטתי בו
בהערצה תמידית. היו לו תלתלים שחורים ועיניים חומות, נבונות
ועצובות. אותו יום אחרי ששחקנו כמעט את כל המשחקים האפשריים
סיפרתי לרוברט על הילד המוסלמי עבדול כרים שכל הזמן הבליט את
עליונותו. רוברט הקשיב, ואז אמר: "ככה? בוא נסדר את הערבים!".
הצטרפתי אליו ללא היסוס, אחרי הכל רוברט כבר בן שלוש עשרה ואני
שמחתי שיש מישהו שיראה לעבדול-כרים מי כאן הבוס!
עמדנו מול דלת עץ גדולה, צבועה בכחול, שהובילה לבית ערבי גדול
מאוכלס במשפחה מוסלמית רבת אוכלוסין. רוברט נתן לי את חלוקי
הנחל והראה לי איך לקלוע. לבד בחיים לא היית מעז אפילו לחשוב
על רעיון כזה, אך רוברט מלא הביטחון דחף לי את חלוק הנחל ליד
אמר: "מהר! יש לנו בדיוק  שעה עד שבעל הבית יגיע, תיקלע טוב".

אחת האבנים שלי פגעה בזגוגית חלון ונפצה אותו לרסיסים.

דיירי הבית ניסו כמה פעמים לצאת מהבית  אך פחדו ממטר האבנים.
מעניין שאף  אחד מהשכנים לא בא לעזרתם. בזמן שזרקתי אבנים על
הבית הייתה לי הרגשה נהדרת. "הראתי להם!" חשבתי "עכשיו מי
הבוס?! הא!". כשראינו את בעל הבית מגיע מקצה הרחוב ברחנו בריצה
כמו עכברים כל אחד לביתו. אני התחבאתי מתחת למיטת ההורים
הגדולה ורעדתי בכל גופי.  בעל הבית המוסלמי דפק על הדלת ואמר
לאימי בפנים חמורות "הילד שזרק
אבנים על הבית שלי נכנס לכאן". אמי אמרה לו: "אף אחד לא נכנס
לכאן אתה יכול לחפש אם אתה רוצה". כעסתי מאוד על אימי ועל
הביטחון המופרז שלה,  למזלי זחלתי תחת המיטה לפינה החשוכה
ביותר,  אחרת היה בעל הבית רואה אותי בטוח כשהתכופף להסתכל תחת
המיטה. המתנתי עד שהלך ורק אחרי שיצאתי וניערתי מעלי את האבק,
חזרה אלי הנשימה הסדירה

שלושים שנה עברו מאז. עכשיו כשהאינתיפדה גואה סביב ומהומות
מתרחשות תדיר בשטחים ובירושלים, ילדים ירושלמים רבים נוהגים
לנסוע כל יום שישי לאל-אקצה לתפילה. ביניהם גם הילד בן העשר,
מוחמד כרים. לפני שבוע הוא הספיק לברוח ללא פגע כשהחלו המהומות
וזריקת אבנים על השוטרים.  השבוע הוא לא הספיק לברוח והשוטרים
ירו בו כדור גומי בראש.  עכשיו מוחמד בבית החולים "אל-מקאסד"
שוכב בעיניים עצומות משפחתו סביב מיטתו, צינור ההנשמה תחוב
בפיו ותחבושת גדולה מכסה את ראשו הקטן. אביו היה אייתו בתפילה
ואמר לשוטרים שבאו לבקר אותו בבית החולים: "למה? למה?, זה ילד
קטן מספיק זרנוק מים כדי לגרש אותו, לא צריך לירות בו! הייתה
לי הרגשה רעה... לא רציתי שיבוא איתי לתפילה היום, עכשיו הוא
נפגע"... שלושה ילדים נורו השבוע מכדורי גומי בידי חיילים
ושוטרים ישראלים בזמן התפרעות בהר הבית: כדור אחד פגע בעינו של
עלי הקטן מכפר קלנדיה,  כדור שני פגע בראשו של מוחמד וכדור
שלישי פגע  שראשו של מג'די. אני הייתי מצוי באותה שעה  במחלקה
של שוטרים ששמרה על הסדר בהר הבית ועצרה ילדים חשודים שזרקו
אבנים על המתפללים בכותל.