זרקו אותנו לתוך שממת הישומון. ציוד מועט נתנו לנו. סביב לנו
הרים בלבד וצחחה. לב הביא איתו רדיו על סוללות. פתחתנו אותו
בעוצמה, לא היו לנו שכנים להתחשב בם. מנגינת בלוז-רוק פצחה מן
המכשיר. לב החל רוקע ברגלו לקצב הבאסים ואני מוחא לו כף. הוא
מקפץ לו הנה והנה, הרובה שלו תלוי על כתפו ומעיל הדובון שלו
משווה לו מראה די מגוחך. לאחר שמאס בזאת, סגר את הרדיו והצביע
לעבר המחשב הנייד שהבאתי עימדי. "אני רוצה שתשחק משחק אחד"
ביקש. "דיגר" המשיך. "לא עכשיו" פטרתי אותו במשיכת יד. "אחד"
התחנן, "בבקשה, אני רוצה לראות אותו, איך הוא רץ, הוא עושה
ספורט הדיגר הזה, והם, ה- 4 בני זונות האלו רודפים אותו". "אם
אתה כל כך רוצה לראות אותו עושה ספורט תשחק אתה". "לא" נצטעק
לב במבטא רוסי כבד, "אני רוצה לראות אותך משחק, אני לא יודע
איך". הוא הביט בי בעיניו המזוגגות, מתחנן. ואני, אין ליבי בי
להשיב את פניו ריקם.  התיישבתי על אחד הסלעים ופתחתי את המחשב,
העלתי את דיגר והתחלתי מריץ אותו על המסך. לב התיישב וחיוך
נסוך על פניו. "יאללה דיגר, תזיין אותם" הצטעק. "אתה יודע מה
אני הכי אוהב שדיגר עושה?" שאל לב. הרהרתי לרגע והשבתי, "לא,
מה אתה הכי אוהב שדיגר עושה?". "זו שאלה קשה" הכריז לב. "אני
צריך לחשוב" הוא קם לרגע והתהלך הנה והנה כאילו דן בעניינים
ברומו של עולם ואז לפתע נעמד ופסק "כאשר הוא אוכל שאריות
מאוייבים שלו, לא נשאר להם שום זכר". לב הביט מעלה לכיוון השמש
השוקעת והמשיך "ואני הכי שונא איך שזה מצפצף אחרי שהוא אכל את
הדובדבן שזה נגמר שהוא לא יכול יותר לאכול את הבני זונות. ועוד
אני רוצה לדבר עם מי שעשה את זה, לשאול אותו  2 שאלות. למה
צריך לחכות המון זמן עד שאפשר לירות עוד פעם? ולדיגר צריך
חברה, הוא נראה לי עצוב כזה, למה הוא לא עושה לו חברה?" שאל.
הנדתי בכתפי לשלילה. "אני לא יודע לב, אני באמת לא יודע אולי
כשאתה גומר את המשחק יש לו חברה, אף פעם לא גמרתי את המשחק".
לב התיישב לידי ושלף תפוז מהתיק שלו והחל קולף אותו. "ברוסיה"
שבר לב את השתיקה. "תפוז היה כמו זהב". "מה, לא היו שם
תפוזים?". "לא" השיב לב, "שם, היית ב- 2 תפוזים יכול לשכב עם
מי שהיית רוצה, שם בנות היו הרבה, תפוזים לא". הנהנתי בראשי
לאות הבנה. "אתה יודע, אני מתגעגע לשם, אני חושב שאני אסע לשם"
אמר והרים גבה, "לביקור" ראה לנכון לציין. "יחד עם אישתך?"
שאלתי. "לא" פסק נחרצות. "לבד, זה משהו שאני רוצה רק בשבילי".
"או הבנתי" חייכתי חיוך ממזרי, "ובטח תיקח איתך איזה כמה
תפוזים? אה?" התגרתי. "לא" השיב בעצב. "פשוט, אני גרתי בעיר
קטנה, ושם הכל כזה לא יפה, מלוכלך, היא לא תאהב את זה, בשביל
לה זה יהיה סתם מגעיל, בשבילי כל עץ יש סיפור מאחוריו, אני
גדלתי שם, זה החיים שלי שם, הילדות. והיא בטח תגיד לי כמה זה
מגעיל שם ואני מאוד אתעצבן". שבתי לשחק בדיגר, ולב החל אוכל את
התפוז בתאווה ומביט בי משחק. "תגיד, אתה, יש לך חברה" שאל.
"לא" עניתי ועצב קל תפס מקום נכבד בארשת פני. לב הבחין בזאת
והחל מקפץ במקום. "תראה אני דיגר" אמר והחל נוגס בתפוז שבידו
ועושה קולות "אממ אממ אממ" אמר. הוא התחיל לרוץ הנה והנה "תה
תה תה תה תה תהתהתה תה תה תה" שר לו עד שהגיע לסל התפוזים שלו.
הוא שלף אחד ונגס גם בו תוך כדי שהוא מלווה אותו בקולות אכילה
מוגזמים. צחקתי ומחאתי כף. "אתה הדיגר הכי מוזר שפגשתי" צינתי.
לב חייך ורץ בהתלהבות גדולה יותר. הסבתי את מבטי לעבר האופק,
קולה של משאית האספקה שהתקרבה אלינו תפסה את אוזני. חזרתי ללב
שכבר סיים להפוך את כל סל התפוזים שלו ונגש בכולם. "עברתי שלב"
צרח. המשאית הגיעה אלינו ולב מיהר וקפץ עליה, נאחז בידיו במעקה
האחורי של המשאית, הוא טיפס מעלה תוך כדי נסיעה ממלמל לעצמו
"תה תה תה תה תהתהתה תה תה תה תה תהתהתה תהתהתהתהתהת תה" הוא
נחבט מספר פעמים במעקה אך לבסוף נכנס פנימה, קמתי מיד על רגלי
מצטעק "לב, מה אתה עושה?" אך הוא לא השיב לי, הוא החל נוגס
בתפוזים שהיו במשאית, תפוז אחר תפוז ואחר השליכם החוצה. נהג
המשאית והקצין שלידו הבחינו בסחורה שעפה לה החוצה ועצרו את
המשאית. "מה קורה שם?" נבהל הנהג והלך לבדוק מה קורה. לצערו לב
בדיוק מצא דובדבן. הוא בלע אותו וכשהנהג קפץ מעלה לב הכניס לו
כדור. "תמות בן זונה" צרח לב. "דיגר יעבור גם את השלב הזה"
הנהג נפל לאחור ולב המשיך, אוכל תפוזים ומשליכם, הקצין השיג
אותי בהרבה וכבר עמד מאחורי לב. "רד משם עכשיו או שאני יורה"
ציווה. לב הביט לאחור ופניו מבועתת אימה. "לא עכשיו, נשארו לי
עוד שני יהלומים" התחנן. "מהר מהר, חייב לסיים" הוא נגס בעוד
תפוז אחד והשליך אותו על הקצין, אך זה פירש זאת לא נכונה וירה.
לב נפל ארצה והקצין הפחדן רץ לדווח בקשר. מיהרתי לעברו של לב.
רכנתי לעברו. "אתה בסדר, מה קרה לך?". לב הביט בי, מחייך,
"הייתי דיגר טוב הייתי, לא?". הבטתי בו, הדם ניגר על חולצתו,
"כן" עניתי וניסיתי לחייך ככל שיכולתי, על אף שזה לא היה יותר
מדי. "זהו, פסילה אחת" אמר לב והביט לעבר ארגז התפוזים. "אתה
פסילה הבאה, תעבור את השלב הזה?" שאל. "כן, לב, אני אעבור, אל
תדאג" לב עצם את עיניו ופסק לנשום. הבטתי בו לרגע ואחר כך
ניגשתי לארגז התפוזים. אכן נשאר עוד תפוז אחד. נגסתי בו וזרקתי
אותו החוצה. "עברנו שלב, לב, עברנו שלב".