כבר יומיים, אפילו שלושה, שאני לא מצליח להירדם כמו שצריך.
אין ספק שלמרות כל האדישות שכולם מייחסים לי - אני באמת מתרגש
לקראת הטקס הלילה.
שנה שלמה שכולם מחכים לרגע הזה. שנה שלמה שבה אסור לנו לדבר
איש עם רעהו ולא לדעת את שמם של חברינו ולא לגלות לאיש את
שמנו.
לפני שנה התחלנו 30 חבר'ה וכיום נותרנו 10. הם אומרים שזהו
מספר של שלמות (שיהיה, מה זה בכלל משנה אם זה נכון או לא?).
הלילה סוף סוף אדע את שמה. זה פשוט נורא לאהוב מישהי ולחשוב
עליה יומם וליל ללא היכולת לשייך אותה לשם כלשהו. כל הזמן אני
חולם על שיערה הגולש (אפילו שהוא תמיד אסוף לצמה), על חמוקיה
(אפילו שאיני יכול לראותם מתחת לגלימה הגדולה והגסה שכולנו
לובשים) ואני מת לשמוע את קולה (נדמה לי שזאת היא ששרה בלילות
- אך איני בטוח).
ניסיתי מספר פעמים לשאול את החונך שלי לשמה, אך הוא רק הביט בי
בעיניים זועפות ואף איים להעיף אותי מכאן...
רק שאדע כבר את השם - את הצליל של השם - בכדי שאוכל סוף סוף
להשליך ולהלביש את כל מחשבותיי ורגשותיי על הצליל הזה...
לא פלא שהם מייחסים חשיבות כה רבה לשם של מישהו. הם טוענים שיש
בזה כוח אדיר.
מבעד לחלון הקטן והגבוה שדרכו אני רואה רק את השמיים - אני
מבחין ברדת החשיכה - אז עוד מעט הכל יתחיל והכל ייגמר.
אני מת להיות לידה במעגל. לעמוד לצידה ולהרגיש בנוכחות גופה...
ואם הרוח תהיה כלפיי אוכל אף להריח אותה...
והחל מהערב נוכל לדבר כאוות נפשנו ונוכל להיות ממש ביחד (אם
היא תרצה, כמובן)...
את שאר הבנות אני כלל לא זוכר, כלומר אני כן זוכר כי שנה שלמה
אני במחיצתן - אך לא חושב עליהן כלל. אני כלל לא בטוח שהן פחות
יפות ממנה או פחות חכמות ממנה או פחות כל דבר ממנה... אבל פשוט
זה ככה. אני אוהב אותה וזהו.
פתאום נשמעו הפעמונים ומייד אחר כך דפיקה בדלת וחריקת הפתיחה.
החונך שלי עומד בפתח ומסמן לי בעיניו: "בוא".
הערב כבר ירד ובחוץ כבר מאירים הלפידים את השבילים. הבטתי
לשמאל ולימין - כל העשרה היו בחוץ כבר.
MERILIN החל להוביל את הטור - כל כך רציתי שהיא תהיה אחרונה
ואני אהיה הראשון - אך לא - היא הייתה השלישית מהבנות ואני
השמיני בטור.
פסענו יחפים עם הגלימה הגדולה והגסה. כל השנה הסתובבנו עם
גלימות אפורות שקיבלנו, אך לטקס ארגנו ותפרנו במו ידינו את
גלימותינו וכל אחד היה רשאי לבחור לעצמו את הצבע האהוב עליו
(אף אחד לא בחר באפור כמובן). אני בחרתי כחול. תמיד אמרתי
לעצמי שאם כל הימים והשמיים כחולים וזה רוב כדור הארץ - אז
בטוח שזה הצבע הטוב ביותר ביקום (אחר כך למדתי שביקום הגדול זה
לא הצבע השליט אך זה סיפור אחר).
היא בחרה במין טורקיז ירוק כזה. זה עשה לי נורא נעים שבעצם רק
אני והיא היינו עם צבעים שאפשר לומר שהם דומים.

החל לטפטף - טיפות גשם קטנות ורכות ושבילי הסלע העתיקים
והמשופשפים קיבלו קרירות וחלקלקות נעימה. אנחנו כולנו יחפים
כאן.
הלכנו כחצי שעה לערך. רוב הזמן ראיתי רק את גבו של הבחור
שלפני. אך היו גם פיתולים בשביל - ואז הייתי רואה את גבה
ולפעמים אפילו את צדודיתה...
לבסוף הגענו למקום הקדוש. שנים עשר האובליסקים העתיקים - אבני
הכוח - עמדו זקופים באפרוריות הכהה שלהם וכעת הבריקו מטיפות
הגשם ומאור הירח שריצד עליהם.
אלת האגם כבר חיכתה שם, פניה אלינו - מצפה ומוכנה - מאחוריה
אובליסק הצפון הגדול מכולם.
MERILIN החל מסדר את הבנות לפי הסדר: האחת והשנייה ואז "אותה"
השלישית במזרח. והרביעית והחמישית ואז נעמד בדרום. ואז סימן
לנו הבנים להתחיל ולהסתדר: השישי והשביעי ואז "אני" במערב. כמה
שאני אוהב את המערב - את המים. אני עצמי איש אדמה, יליד מזל
בתולה, והנפש שלי זקוקה למים להרוות את צימאון האדמה הצחיחה -
על מנת לפרוח ולגדול ולצמוח ולאהוב...
ו"היא" - היא ללא שם הייתה בדיוק מולי. הרמתי את ראשי ואלת
האגם נתנה לנו הוראה להוריד את הקפוצ'ונים שלנו.
ואז ראיתי את פניה ואת שערה הפזור שהתנופף ברוח. זו הפעם
הראשונה שראיתי את שערה פזור... כמה שדבר כה פעוט ופשוט יכול
להשפיע עליך כשאין לך אותו כמובן מאליו... שיערה היה בצבע
החציל ותאם נפלאות לגלימתה הירוקה. ואז עינינו ננעלו לרגע קט,
אולי לשנייה ואולי היה זה נצח - והיא חייכה!
כל גופי התחמם בין רגע, לבי החל לפעום בחוזקה ופני, ללא שום
יכולת שליטה, החזירו לה חיוך מכל הלב...
ברקע שמעתי את צעקתו של MERILIN והבנתי שזה מופנה אל שנינו.
הרכנתי את ראשי ומחקתי את חיוכי... גם היא עשתה כך...
ואז בהביטי כלפי מטה ראיתי את רגליה המתוקות מציצות מעבר לקצה
גלימתה. הבטתי בבהונותיה העדינות וראיתי פתאום את תנועתם - היא
נופפה לי לשלום וחייכה לי בכפות רגליה בעדינות. נופפתי לה גם
אני בכפות רגלי (הפחות עדינות) והרמתי שוב את ראשי והבטתי שוב
בפניה. הפעם חייכתי אליה עם לבי והיא הבינה.
ברקע אלת האגם המשיכה עם דבריה ומזמוריה... למעלה בשמיים
העננים נאספו אט אט, אפורים ושחורים. הגשם גבר ורעמים נשמעו
במרחק...
ואז עצרה אלת האגם לרגע בדבריה. MERILIN פסע קדימה שני צעדים,
דפק שלוש פעמים עם מטהו העתיק ושאג בקולו הרם:
"WE ARE BORN WITH THE NAME THAT WE ARE GIVEN
AND WE DIE WITH THE NAME THAT WE CHOOSE"
"COME FORWARD AND DECLARE YOUR NAME!!!"
בזו אחר זו החלו הבנות לדבר ואז ראיתי אותה פוסעת לעבר מרכז
המעגל, עיניה נעולות בשלי. היא הגיעה למרכז ופנתה ימינה לצפון.
הגשם פתאום התגבר, העננים כיסו את אור הירח והרעמים החלו
לשאוג... ואז בקולה הצלול היא קראה:
"I WAS GIVEN THE NAME OF ELIONOR
AND I CHOOSE THE NAME OF DANA"
עיניהם של אלת האגם והדרואיד היו נעולות עליה עד שחזרה למקומה
ואז הופנו וננעלו עלי. עוד שתי בנות ושני בנים עלו וירדו ואז
הגיע תורי.
בלבי, במוחי ובכל גופי הייתה רק הרגשה אחת "DANA DANA DANA
DANA DANAAAAAAAAAAAAAA...
ומתישהו, בלי לשים לב יותר מדי, הגעתי למרכז המעגל והבטתי
צפונה ולחשתי או שאגתי:
"I WAS GIVEN THE NAME OF...
AND I CHOOSE THE NAME OF ROAN"