אני לא מאמינה באהבה יותר!
כאילו, אני מאמינה בה, אני פשוט לא מאמינה שאני אזכה בה.
גם שאני עם מישהו, גם שאני אוהבת מישהו, תמיד יש סוג של מחסום
- מחסום שחשבתי שכבר פרצתי, אבל לא.
אני חושבת שאני לא יכולה להיות מספיק קרובה למישהו כדי לאהוב
אותו ושהוא יאהב אותי בחזרה.
אני מאמינה שיש דפקט בעולם הזה, ושכנראה אהבה היא לא בשביל
כולם, וכנראה שאהבה היא לא בשבילי.

הדברים האלה, המשפטים האלה, הם כל הזמן בראש שלי, אולי בגלל
שאני מפחדת שבאמת אהבה היא לא בשבילי. שהוצאתי אותם החוצה,
אמרו לי שאני קטנה, שאני סתם מקשקשת, שאהבה עוד תבוא. מסיבה
כלשהי אני מרגישה כאילו זה לא ככה... כאילו לא משנה כמה אני
אנסה האהבה לא רוצה לבוא, ואני תקועה, כי זה ככה... כי זה ריק.
כי הלב שלי לא מסוגל לתת לאף אחד באמת להיכנס.

אני אומרת כמה שאני אוהבת את השתיקה שלי, אני אומרת כמה אני
אוהבת מילים שהן כתובות על הדף, אבל למה בעצם אני שותקת? אני
מפחדת ממשהו, לא? אם לא הייתי מפחדת, הייתי נותנת להרבה יותר
אנשים להיכנס לעולם שלי, ולא רק למה שהם חושבים שהוא העולם
שלי... אני מפחדת להיות לבד בסופו של דבר, אני מפחדת לתת
למישהו להיכנס ולהתאכזב, ואני מפחדת לא לתת לאף אחד להיכנס
ולהישאר בודדה, שזה הרבה יותר גרוע מלהתאכזב. אבל אף אחד לא
יכול להבין כמה זה מפחיד אותי. אז מה שאני קטנה, אז מה שאני לא
מבינה, אז מה שאני מקשקשת... בסופו של היום אין אף אחד שיכול
לשבת מולי ולהגיד כמה הוא מכיר אותי, ואם יש - אני אשמח אם הוא
ידבר עכשיו, כי אני באמת חושבת שאף אחד בחיים לא יוכל להיכנס,
וזה לא משנה מה אני מרגישה כלפיו... אני פשוט לא מצליחה להראות
לאף אחד מי אני, או מה אני חושבת, לפחות לא בצורה שאני רוצה.
אולי אני מפחדת להיפגע, אולי כולם מפחדים להיפגע, אבל זה לא
עוזר לי עכשיו, כי אני מרגישה שאין אל מי לדבר, ויש יותר מדי
דברים להגיד.

לאן הדרך הזאת מובילה? אין לי מושג! לאן אני אגיע, גם אין
לי... ואם מישהו ייכנס לעולם הזה... אני גם לא יודעת! זה מפחיד
לתת למישהו לראות באמת הכול, אני מסתכלת מסביב, ואני באמת לא
סומכת על אף אחד כמעט מהאנשים שמסביבי, אני לא יכולה לראות את
עצמי ככה. אני לא יכולה להכניס אף אחד גם אם אני מנסה, ואני
מאוד מנסה כי הדבר הכי מפחיד בעולם זה חיים בלי אהבה או בלי
אינטימיות כזאת... ברגע זה הדבר היחיד שעולה לי לראש זאת
המחשבה אם אהבה היא בשבילי.

15.8.05