אחרי מחנה צריפין, בערך קילומטר לפני רמלה, יש מפגש פסי רכבת.
עוברים בזהירות ואחרי מאה מטר לוקחים ימינה. הכביש יוביל אותך
עד לשין-גימל של הבסיס. בשביל להגיע עד שבע-וחצי אתה צריך לצאת
מהבית ב-0700. ואל תתייצב אחרי שמונה. בפקודה.

אלה, פחות או יותר, היו ההוראות שקיבלתי בטלפון
מהרב-סמל-הפלוגתי יוס'קה. הנה שרות המילואים הראשון שלי. די
התרגשתי. שנתיים לא לבשתי מדים. וכשהתחלתי כבר להאמין שמחשב
המלואים לא קלט את הפרטים שלי ושלעולם, לעולם לא יקראו לי
למילואים, הגיעה יום אחד בדואר מעטפה חומה, עם חותמת דיו
משולשת. במעטפה היה טופס צנום. כמה שורות מודפסות עד אמצע הדף
וממשיכות עד הסוף בקו מקווקו
....................................................... וכתב
יד ילדותי, נתן תשובות ברורות כמו למשל:

מתאריך ..........................29/4 עד 12/6
סה"כ ...................................    45 יום
לצורך ....................................    שמ"פ
נ.מפגש   מ.ק. 2541 , פסי הרכבת, רמלה.


אוחטק. ידעתי שזה יגיע יום אחד ובכל זאת תפסו אותי לא מוכן.
בדיוק כשיש לי מליון דברים על הראש. גם הגרושין. גם הילדה. גם
מכרז ענק שאנחנו צריכים להציג ביום שאני מתגייס. גם שני לקוחות
שקצת הזנחנו ואני צריך לתת להם את להרגיש שהם הכי חשובים
בעולם. וגם הבחינות, שמתחילות בקושי שבועיים אחרי השחרור.

ואת כל זה צריך לארגן בשבועיים.זה מה שנשאר עד ה-29 באפריל.

עשיתי את המקסימום. כל בוקר קמתי בחמש. רצתי לים, שחיתי,
התקלחתי, הגעתי למשרד ברבע ל-6, כוס קפה, סיגריה ולעבור על
העתון. עד שבע וחצי למדתי לבחינות ואז הייתי קופץ לגרושה,
להביא את הילדה למעון. באותה הזדמנות הייתי לוקח עוד חבילת
ספרים או תקליטים, מהערמה שנשארה שלי, אחרי שהתחלקנו. לקחתי את
כל הקפקא והקאמי, והסופרים הגרמנים, האוסטרים, והצ'כים.
מהתקליטים לקחתי את האוסף של ברל, והסימפוניות של מאהלר, תקליט
אחד של להקת האורגים ואחד של הארי בלפונטה. כל השאר נשאר שלה.


בערך בשמונה וחצי לפעמים בתשע, כשהילדה הפסיקה לבכות והרשתה לי
לעזוב את המעון, הייתי טס למשרד וגומר את כל השוטף עד 12.
את הצהריים הקדשתי לפגישות דיסקרטיות של "יהיה בסדר" עם כל
הלקוחות, כולל השניים המתנדנדים. ואת אחר-הצהריים למכרז שאותו
עמדנו להפסיד. ובערב, שוב ללמוד לבחינות עד כיבוי אורות וחוזר
חלילה. כולל ששי-שבת.

הספקתי די הרבה בשבוע הראשון... מספיק כדי לגלות שהיקף המשימות
לשבוע השני גדול הרבה יותר.

ואז הכרתי את אפרת. ראיתי אותה על הסט של הסרט שצילמנו למכרז.
אי-אפשר היה שלא לראות אותה. שאלתי את עמוס מה הוא יודע עליה.
אמר שאין לי סיכוי. אלף - כי הוא ניסה בעצמו ולא הצליח. בית -
יש לה חבר.
בשבת בערב צלצלתי אליה בכל זאת. והצעתי שתבוא אלי. ביום ראשון
אמר לי עמוס: חוכמה גדולה. גם אני הייתי נשאר לישון אצלך אם
היית מכין לי טונארלי-א-לה-צ'ינגרה.

אפרת טרפה לי את כל הקלפים. נטרפתי. עם כל זה שלא היה לי זמן
לכלום, המצאתי זמנים חדשים בשבילה. יום אחד, לפני השקיעה,
ישבנו במסעדת הטיילת. בשבע כבר הייתי צריך לקחת את הילדה ואפרת
אמרה, תישאר אתי רק עד שהשמש תשקע לגמרי במים ונשארתי וכשהשמש
נעלמה היא אמרה, בוא אלי. והוסיפה, תגיד שנתקעת ותבוא לקחת את
הילדה בשמונה, ולא שילמנו ורצנו למכונית וצעקנו למלצר שנשלם
מחר, ועברנו ארבעה רמזורים באדום, וליד הבית שלה חנינו על
המדרכה ויהיה מה שיהיה. וטסנו במדרגות ופרצנו לתוך הבית
והתנפלנו.

ואת הילדה לקחתי בדיוק בשמונה וכשגרושתי אמרה שאומרים בעיר שיש
לי מישהי אמרתי לה שזה בכלל לא עניינה.

ביום ראשון, 29 באפריל הייתי צריך להתייצב ליד פסי הרכבת
ברמלה.
בשבת בבוקר וידאתי שכל העניינים עם כל לקוח סגורים לחדשיים
הקרובים
אחר-כך למדתי עוד שש שעות לבחינות וללילה קבעתי עוד4 פגישות
עבודה ותידרוך עם
אלון, המעצב,
בני, החשב,
דורית, אחותי ושותפתי
ונחמי, השליח שהיה לאגדה עוד בחייו

בין לבין התקשרתי לאפרת. מכירים שבועיים וכבר נפרדים לשישה
שבועות. חשבתי להגיד לה את זה, אבל היא הקדימה אותי ושאלה: מתי
אתה בא?
אמרתי לה שאת הפגישה עם האחרונה אני מסיים בשלוש וצריך להיות
לפני 8 בצבא. זאת אומרת שאגיע בארבע ואלך בשש-וחצי, את באמת
רוצה?
והיא אמרה, "כבר אמרתי לך - תבוא מתי שתבוא, תלך מתי שתלך."

באתי בארבע ובשארית כוחותיי אהבנו מאד. כבר התחלתי להתגעגע
אליה לפני שעזבתי. בשבע בבוקר, ביציאה מיפו הרגשתי שאני נרדם
על ההגה. ראיתי מאפייה פתוחה. עם הקפה גיליתי ששכחתי אצלה את
התעודות ושמחתי שבכל פעם שיבקשו ממני תעודה מזהה, אזכור אותה
עוד יותר חזרתי לסיטרואן קצת יותר ערני וראיתי שכבר
רבע-לשמונה.
את פסי-הרכבת חציתי בשמונה ולמרות שידעתי שאני בסך הכל מאחר
ב-5 דקות, ידעתי גם מה יחשוב יוסקה הרס"פ, על זה שאני מאחר
בהתייצבות הראשונה. YOU NEVER GET A SECOND CHANCE TO MAKE A
FIRST IMPRESSION!!!  

שמתם לב שהשתתקתי? זה בגלל השקט החשוד שקידם את פני בכניסה
למחנה. השין-גימל  ישן. המשכתי פנימה לנקודת הכינוס והשקט
המוחלט בלט עוד יותר על רקע ציוץ הצפרים ועלי האקליפטוסים.
דממת מוות. אפילו לא נפש חיה אחת.
אשר יגורתי בא. כולם הגיעו בשבע וחצי, חלק גם לפני, התארגנו
ויצאו לשטח ב-8. איך לא ראיתי אותם יוצאים? כנראה שאחרתי ביותר
מ-5 דקות.

הלכתי לאפסנאות. היה שם מישהו.
- תגיד, היו פה בבוקר מילואימניקים?
- ממש לא
- אתה יודע שיש גיוס ב-29 לחודש
- בודאי שאני יודע. זה מחר
- אבל ה-29 זה היום
- סליחה? ה-29 זה יום שני, היום יום ראשון 28 באפריל!

הרווחתי יום בחיים.
מה עושים עם זה עכשיו ?
בעצם, אין מה לעשות. אף אחד לא צריך אותי.
הילדה כבר יודעת שאבא לא יבוא היום, אולי בשבת.
במשרד, אחרי שהעברתי הכל, אני סתם אפריע
לבחינות גמרתי ללמוד
ואפרת? לבוא אליה פתאום אחרי שכבר התחילה לבכות אותי?
למה לקלקל את טעמו הטוב של געגוע אמיתי.


הייתי יכול להתאבד ואף אחד לא היה מרגיש. חוץ ממני. שזה כבר
סיבה טובה בכלל לא להעלות על הדעת את הרעיון המטופש הזה. מצד
שני...
אין מה לעשות. אף אחד לא צריך אותי.

כנראה שדיברתי עם עצמי בקול רם.
האפסנאי תקע בי מבט:

- יש לך ילדים? יש לך אישה? לך הביתה, תהיה איתם יום, תרוויח
- זה מה שהיית עושה במקומי?
- בהורים שלי.
- ויש לך הרבה עבודה היום?
- שלושה מילואימניקים צריכים להזדכות על-ציוד,
אבל אתה יודע איך זה, מאחרים ודופקים לך את כל היום.
- תן לי בגדי עבודה ואני אחליף אותך.
- אתה מתכוון למה שאתה אומר?
- בדיוק!!!

החלפנו בגדים ונכנסתי לאפסנאות.
הראה לי איפה מה,
הסביר לי איך למלא כמה טפסים בסיסיים והלך
היום עבר לאט
המילואימניקים לא הגיעו.
הסתפקתי בבקבוק מינראלים ושני תפוחים.
וקראתי את הזר של קאמי
בפעם העשירית
עד שנרדמתי.

בשבע בבוקר העיר אותי יוס'קה הרס"פ
אחוי, אמר, ידעתי שאפשר לסמוך עליך, בטח באת כבר בלילה, אה?