יש לי חברה. קוראים לה מלי. מלי בוקשפן. לא ראיתי אותה כבר
איזה עשר שנים. עזבה את השכונה לטובת בית וגינה בשרון. תל-מונד
או משהו. זה היה מזמן, אבל את חוכמת החיים שלה לא נשכח לעולם.
החשבונות של מלי בוקשפן - ככה אומרים אצלנו עד היום ויש גם
המהדרים בלשונם ומצקצקים - הפסיכולוגיה הכלכלית של בוקשפן.
רוצים דוגמה? אז ככה:

" הבייביסיטר דפקה לנו ברז, והמזל שלה שלא הזמנו כרטיסים
בטלפון. אז אמרתי לעצמי, רגע: הבייביסיטר, ארבע שעות זה מאה?
מאה! הכרטיסים לסרט זה שבעים? שבעים! המסעדה הכי זולה שהיינו
נכנסים זה עוד מאתיים? והחנייה, כלב? ביחד - חסכנו לפחות ארבע
מאות שקל!!!
אז הלכתי וקניתי לי חולצה בקום-איל-פו!!!"

אבל שלא תבינו לא נכון. הכלכלה של מלי היא מדע מדויק. אין כאן
שום צרוף מקרים מקרי! אם החולצה היתה עולה 500 שקל ולא 400, אז
עסקת החבילה היתה כוללת גם את המתנה שמלי, ממילא, התכוונה לתת
לבייביסיטר: 100 שקל בתלושי קנייה תו-הזהב שקיבלה בעבודה, שי
לחג.

ולמה אני נזכר בכלכלה של מלי?

בשש בבוקר התקשרה אשתי הראשונה. היא היתה בפניקה. והאמת,
צדקה.
לפני עשר דקות נכנסה למבזקי החדשות באינטרנט וראתה שהיתה
תאונה.
אופנוע נכנס במשאית. הרוכב פצוע קשה, באיכילוב.
הבחורה שישבה מאחוריו, נהרגה.

- תגיד לי שזה לא הבת שלנו!
- למה שזו תהיה הבת שלנו?
- כי היא יצאה בלילה על אופנוע עם חבר.
- אבל עוד המון ילדות יצאו עם חבר ועם אופנוע.
- רוני לא עונה בנייד ואין תשובה בדירה שלה.
- תרגעי, זה לא רוני, כבר היו מודיעים לנו.
- איך היו מודיעים, זה קרה לפני רבע שעה?
- תסגרי, אני אצלצל לאיכילוב.



רציתי חמש דקות של הפוגה. לחשוב. מה לעשות. מה להגיד לה.
צלצלתי לאיכילוב. לא מוסרים שמות, צלצל למשטרה. צלצלתי למשטרה.
לא מוסרים שמות, צלצל לאיכילוב. צלצלתי לגרושה ודיווחתי על
הישגיי.

- אני בדרך אליך. רד למטה. ניסע ביחד לבית שלה. אני לא מעזה
לבד.

כשירדתי לרחוב נזכרתי שהחניתי את האוטו על המדרכה בלילה.
התפללתי שהפקחים עוד לא הגיעו והתפילה התקבלה. הרווחתי 500
שקל. לא הזזתי את האוטו כי בינתיים הגיעה האשה הראשונה. מתוחה
כמו קפיץ ספיראלי ומבוהלת פחד מוות.

אינטואיציה אמהית. יש דבר כזה. בגילי המתקדם למדתי לא לזלזל גם
בדברים שאינני מאמין בהם. וכבר ראיתי בעיני רוחי את מודעות
האבל.
ואת הצעידה העקשנית והשותקת אחרי העגלה.

- תכוון אותי. אני כל כך מבולבלת שאני לא יודעת לאן אני
נוסעת.
- בכיכר ימינה לפינסקר ואחרי הרמזור של בוגרשוב ימינה
לטרומפלדור.
אבל היא לקחה ימינה כבר בבוגרשוב.
- אין דבר, תקחי שוב שמאלה בחובבי ציון ותגיעי שוב
לטרומפלדור.
- אני לא יכולה יותר לנהוג.
עצרה את האוטו והתחלפנו.

- אתה בטוח שזו לא היא?
(מאיפה הביטחון הזה, רוב הסיכויים שלא אבל תמיד קיים סיכוי קטן
ש...)
- אני בטוח שזו לא היא.

הרגשתי שאני צריך לנהוג לאט. לא לאט מדי, אבל לאט.
כמו בנאדם שמתייחס בשיא הרצינות לאפשרות - גם אם הלא סבירה -
שבתו נהרגה.

הגענו אל הבית. רוני גרה עם עוד ארבעה שותפים בקומה השנייה.
ועל המרפסת של הקומה השנייה עמד מישהו. היא הוציאה לחישה
צרודה:
- זה מיכאל.
- מי זה מיכאל?
- שותף בדירה.


בקול חנוק מחרדה הצליחה להגביר מעט הווליום וממש לקרוא בשמו
- מיכאל...
הוא זיהה אותנו לפי רעש המנוע ששכחתי לכבות.
- מיכאל, איפה רוני?
- בבית. ישנה.

היא פרצה בבכי ושאלה אותי אם אני חושב שהיא משוגעת.


- לא, את לא משוגעת, גם אני הייתי נוהג כמוך.
- אז למה אמרת לי שאין סיכוי שזו היא?
- כי לא רציתי להדאיג אותך עוד יותר.
- לנסוע ישר?
- את לא רוצה קודם לעלות לראות את רוני?
- לא. אם היא ישנה אז ניתן לה לישון.

בדרך ניסיתי להיזכר למה התגרשנו. כבר עברו המון שנים.
עוד מעט נוכל לחגוג את גירושי-הכסף.
היא רצתה לעמוד בצד ולעשן.
להירגע קצת.
נגמרו לה הסיגריות והלכתי לקיוסק לקנות לה.
פל-מל כחול.

נפרדתי ממנה,
ונכנסתי לסמטה בה אני גר.
איזה בוקר! מעניין איך ימשיך היום.
הי, איפה המכונית?
היא היתה פה על המדרכה?!

"סע לבית הלוויות", אמר הפקח, "לשם גוררים את המכוניות".










סיפור נוגע ללב, אם גם מעט תמוה.
תמוה? לא לפי הפסיכולוגיה הכלכלית של מלי בוקשפן!!!

בבוקר כשראיתי שלא קיבלתי קנס - הרווחתי 500 ש"ח.
אחר-כך, באוטו, כשחיפשנו את רוני, נדרתי שאם הכל יהיה בסדר,
אתרום בעילום שם למטרה אנושית וצודקת.

כשחזרתי כבר הספיקו לרשום לי קנס והפסדתי את ה-500 ש"ח
שהרווחתי בבוקר ובמקום לתרום לאגודת החרשים-אילמים, נסעתי לבית
הלוויות, בגלל האוטו, ברוך השם, ותרמתי 270 שקלים לעמותת
הגוררים, שהעדיפה לקבל התשלום במזומן ובכך אפשרה לי לשמור על
אלמוניותי.




ורק למחרת, גיליתי בעיתון, ש"ויויאן גריכלבה, בת 32 מקולומביה,
... בסמוך למחלף כפר-שמריהו... ארבע לפנות בוקר... על אופנוע
אזרח קולומביה, מרכיב מאחוריו צעירה שזהותה התבררה רק אמש...
מתחת למחלף סטה ימינה ואיבד את השליטה... התהפכו... לנתיב
האמצעי... רכב מסחרי שעבר... פגע וגרר... צוות מד"א נאלץ לקבוע
במקום... ואילו הרוכב פונה לאיכילוב... עדי ראייה ליצור קשר עם
המשטרה..."

אבל זה כבר באמת שייך לחשבונות אחרים לגמרי.