זה התחיל בחוסר אחריות משווע. התנדבתי להיות הורה מלווה בטיול.
הכיתה של הבן שלי. כיתה גימל, נוסעים להרי ירושלים. למען האמת
לא היתה ברירה. כבר התחמקתי יותר מדי פעמים והפעם אזלו
התירוצים.

"העולם לא יתהפך אם יום אחד לא תלך למשרד. וגם לא יקרה אסון אם
יום אחד תהיה קצת עם הבן שלך".
"אבל להיות עם שלושים ילדים זה לא בדיוק להיות עם הבן שלי."
"דווקא בגלל זה, תשגיח על הילדים אבל תשים עליו עין ובמיוחד
תשים לב שלא יאבד את התיק שלו".

אז התנדבתי. הייתה ברירה?

יומיים לפני הטיול הגדול נזכרתי שיש לי פגישה עם לקוח חדש
וחשוב.
כרעתי ברך לפני המזכירה שלו, בטלפון, והצלחתי להזיז את הפגישה
לארבע. המורה חנה הבטיחה שנחזור בשלוש...
וככה אספיק, בלחץ, להתקלח, להתלבש, ולהגיע לפגישה בזמן.

יום לפני הטיול הודיעו ברדיו ש"מחר יתפתחו תנאי שרב".
התקשרתי למורה חנה. לצערי, אמרה שלא יבטלו את הטיול אבל אם
יהיה שרב כבד, יחזרו כבר באחת בצהריים. טוב, אי אפשר לקבל הכל
בחיים.

למחרת בבוקר, כשהגענו לאוטובוס שמחתי לגלות שהמלווה השני הוא
רפי. אמרתי לו, כאילו שאני מבקש את עזרתו, שיש לי פגישה נורא
חשובה בארבע ושאני מוכן לשלם כל הון שבעולם, רק לא לאחר.
ורפי מייד עזר. הרגיע אותי ואמר שאין סיכוי שנאחר.

אמר, אמר, זה עולה לו משהו?
עשרה לתשע ועדיין לא יצאנו לדרך.
התחלתי להתעצבן ושאלתי את המורה חנה למה לא יוצאים.
"מחכים לדין ולאחותו."
"מי זה דין ואחותו?"
"דין ילד מהכיתה ואחותו מצטרפת."
הם הגיעו בתשע.
דין, ואחותו, שלא ידעתי להחליט אם היא לפני גיוס או לפני
שחרור.
מאוחר יותר גיליתי שהיא בת חמש-עשרה. אבל היה קשה להתרשם כך.
ילדה מפותחת, היו קוראים לזה פעם. איפור כבד, שדיים חצופים
וציפורניים עשויות ומחודדות. ויכולתי לדמיין כיצד הן חורטות בי
פעם ועוד פעם ועוד פעם.

די.
מספיק עם השטויות האלה. אני ולוליטה. זה ממש לא מתאים.
נזכרתי שפעם עבדה אצלנו במשרד לוליטה אחרת.
יום אחד נעצרתי לידה ונאנחתי.
"מה קרה?" שאלה.
"אח... אם הייתי צעיר בעשר שנים..."
"השתגעת?" אמרה הלוליטה, "לפני עשר שנים הייתי בת אחת עשרה".



האוטובוס יצא לדרך ושקעתי בשיחה עם רפי. לוליטה נמחקה לחלוטין,
כמעט. באחת עשרה וחצי הגענו למערת הנטיפים. המורה חנה סידרה את
הילדים בחית גדולה והסבירה כיצד נוצרים נטיפים ומה יראו
במערה.
כשיצאה קבוצת המטיילים שהגיעה לפנינו, נכנסנו למערה.
מקום יפה, באמת, אפילו מרתק, אבל רצוי לראות אותו בנסיבות
לחוצות פחות. בכל אופן השתדלתי להשגיח על עשרת הילדים
שבאחריותי וגם לראות משהו. קיוויתי שבשתים עשרה כבר נהיה בחוץ.
בשתים עשרה ורבע, נדחקנו החוצה ופתאום הרגשתי שהלוליטה נדחקת
ועוברת על פני ובנסיבות הלחוצות והצפופות האלה נעשה עורי
חידודין חידודין.

חשבתי שאני נראה די צעיר לגילי.
אם הבן שלי לא היה לומד עם האח שלה ובעצם...
אולי כבר היו לה כמה מאהבים מבוגרים ממני...
"על מה אתה חושב?" שאל רפי.
"על זה שכבר שתים עשרה ורבע ועוד לא הגענו לסטף."
"אין לך מה לדאוג", התערבה המורה חנה, "נגיע לסטף בשתים עשרה
וחצי, נטייל קצת, נעלה למעיין ובשתיים כבר נהיה באוטובוס".

הדרך למעיין היתה ארוכה ממה שהמורה חנה חשבה. הטיפוס היה מייגע
והילדים ביקשו עוד הפסקה ועוד מנוחה. הזכרתי למורה חנה שהתפתחו
תנאי שרב.
"אל תדאג", אמרה, "עוד חצי קילומטר נגיע למעין, הילדים ינוחו
ויאכלו ונרד מייד לאוטובוס".
דמיינתי מעיין מחריק בנווה-מדבר וחלמתי על לוליטה בפעם
האחרונה.
הייתי מוכן לשלם כל הון שבעולם כדי לראות אותה בבגד ים. האם
הביאה?

אבל למעיין הגענו רק בשתיים.


זירזתי את הקטנים להוציא את האוכל. שמנו את התיקים בערמה
גדולה, ושמרתי עליה באופן אישי עד שסיימו לאכול. בדרך למטה
עזרתי לחלשים, וגערתי בבטלנים, ובשתיים וחצי היינו, כל עוד
נפשי בי, באוטובוס.

"נו כבר, למה לא נוסעים עכשיו???"
"כי המורה חנה צריכה לספור את הילדים."
המורה חנה סיימה את הספירה. ברוך השם כולם היו.
"שכל אחד יבדוק אם התיק שלו איתו".
ואז נשמע קול ילד מבוהל. "המורה, שכחתי את התיק במעיין".
זה היה הקול של הבן שלי...

כל חיי עברו לנגדי בשניה אחת.
למעלה בריצה מטורפת - עשר דקות. למצוא את התיק עוד חמש דקות.
ועוד עשר דקות לירידה...
בחיים לא נצא מכאן לפני שלוש. בחיים לא נגיע לתל-אביב בארבע.

"תגידי לנהג שיסע", פקדתי על המורה.
"אבל מה עם התיק?"
"זה בסדר, גם ככה יש לנו יותר מדי תיקים בבית."

בשלוש כבר היינו בנתיבי איילון אבל הפנים שלי היו בכל זאת
קודרות.
"מה אתה דואג?" שאל רפי, "עוד רבע שעה נהיה בבית הספר ואתה
תגיע לפגישה שלך בזמן".
"כן", אמרתי לו, "אבל אתה לא יודע מה מחכה לי בבית: איך חזרתם
בלי התיק? למה אי-אפשר לסמוך עליך בכלום? מזל שלא איבדת את
הילד!!! תשמע, אני הולך לשלם כאן מחיר כבד מאד".

"אבל אתה הרי מוכן לזה", אמר רפי בפליאה, "הרי מהרגע שנפגשנו
אמרת וחזרת ואמרת שבשביל לא לאחר לפגישה אתה מוכן לשלם כל הון
שבעולם".

בשתי דקות לארבע הייתי בדלת של הלקוח החדש והחשוב.
המזכירה ביקשה ממני לחכות חמש דקות ובינתיים "מה תשתה?"
הרמתי ראש ולא האמנתי. אם זו לא היתה לוליטה זו היתה התאומה
שלה.
ולפני שהתעלפתי עוד הספקתי לשמוע אותה אומרת "כל הכבוד. באמת
כל הכבוד לך. המשמרת שלי מתחילה בארבע ואם לא היית מוותר על
התיק של הילד, לא הייתי מגיעה בזמן והבוס היה מעיף אותי
מהעבודה."