אחרי יום ארוך
כשאחזור הביתה
מי יהיה פה איתי?
ולאן אחזור?
לאמא?
או לאבא?
אני אאבד אתכם?
או רק את אבא?
אני אתרחק?
אני אתקרב?
על אף שאלה
אין לכם תשובה.
כשהוא שאל אותי
למה אני תמיד עצובה
לא הייתה לי תשובה
רציתי לצרוח לו
שזה מה שאני מנסה לברר כבר שנה
לצרוח לו שהתייאשתי מעצמי
שהדמעות שלי כבר הפכו להיות עונש
שאני עצובה
שאני עצובה באמת.
הלוואי והיה לי קול דק
קול גבוה במיוחד
שאם הייתי צורחת
כולם היו שומעים
את הקריאה לעזרה
אני קוראת לעזרה.
ואף אחד לא בא.
ואני לא צריכה שתגידו לי
"הכל יהיה בסדר"
העתיד הוא לא עכשיו
וההווה לא בסדר.
ההווה הוא עצוב
הוא בוכה.
אני קוראת לעזרה.
ואך אחד לא בא.
הצחוק המזוייף
כבר נמאס,
ההצגה הזאת שאני מוכרת מתחילה להתיישן,
למה אני לא אני?
למה אני קוראת לעזרה?
ואף אחד לא בא...
איפה אמא? איפה אבא?
שני בתים
שני חדרים
חצי לב פה
חצי לב שם.
אני צורחת
ואף אחד לא שומע. |
