נקישה קלה על הדלת,
ואימא שלה כבר בתוך החדר.
"יש לך מכתב", היא אומרת, נותנת לפרפר מעטפה.
"תודה", היא לוחשת וגם זה דורש הרבה מאמץ...
אימא שלה מחייכת אליה, נושקת לה ויוצאת מהחדר.
פרפר פותחת את המעטפה, את שם השולח (גיא דגן) היא לא מזהה.
"פרפר, זה לא הסגנון שלי... ממש לא... אני יותר מהבנים האלה
שיוצאים ביום שישי בערב... מאשר מאלה שיושבים בבית ובאומללות
יתרה סורקים את עיתוני הנוער... במטרה להכיר מישהי? זה קרה לי
במקרה, רציתי לגזור מהעיתון פרסומת של איזה מקום שנשמע נחמד
בת"א, לצאת אליו עם חברים... כדי שתהיה לי את הכתובת, בדקתי אם
אני לא גוזר משהו חשוב בצד השני של הדף... ולמטה, בתוך מסגרת
קטנה היה השם שלך - פרפר, זה משך אותי לקרוא... ומה שכתבת שם
גרם לי להתקשר לאלעד, החבר הכי טוב שלי ולהגיד לו שאני נשאר
בבית..."
פרפר מחייכת לעצמה ונזכרת באותו יום לפני חודשיים וחצי...
במאמצים אדירים היא קמה מהמיטה והוציאה מהמגירה דפים, עט
ומעטפה.
"אני פרפר," היא כתבה אז... "רוצה לפרוש כנפיים ולא יכולה".
ואז העתיקה מהעיתון את הכתובת למעטפה... ובלי לתת הסברים כלשהם
להוריה ביקשה שישלחו את המכתב בהקדם האפשרי.
אחרי כמה ימים היא מקבלת מכתב בחזרה -
"פרפר? זה שם מיוחד, שונה... למה ההורים שלך בחרו דווקא בו?
איפה את גרה?
שמחתי שענית לי...
טוב, אני מקווה לשמוע ממך בקרוב - אני יודע שאת בטח עסוקה ויש
לך מיליון דברים לעשות... ובכל זאת מקווה שתמצאי זמן לענות
לי...
נ.ב. אני אשמח אם תשלחי לי תמונה שלך, ותביאי לי את המספר
שלך... אבל את לא חייבת.
גיא."
פרפר קמה מהמיטה והולכת לכיוון המטבח, לשבת עם המשפחה שלה כשהם
אוכלים ארוחת צהריים. שם היא כותבת לגיא בחזרה.
"גיא - תהיה בטוח שאין לי יותר מדי מה לעשות עם עצמי... בייחוד
עכשיו - בחופש שיש לי...
אני ישנה הרבה, מציירת, כותבת ובעיקר מסתכלת החוצה מהחלון.
פעם הייתי יוצאת לטייל...
פשוט ככה, רק אני והמצלמה. היום בגלל הרבה סיבות שבטח לא
מעניינות אותך אני כבר לא עושה את זה. אבל זה לא משנה...
פרפר? אתה צודק, זה שם מוזר.
נולדתי ארבעה חודשים לפני הזמן, וההורים שלי נורא התלהבו
מהעובדה שיצאתי קטנה, עדינה ושברירית כמו אה, פרפר? אז...
זהו... פרפר.
נ.ב.
אני גרה ביהוד, והתמונה המצורפת היא יחסית לפני הרבה זמן, הרבה
שינויים עברו מאז... אבל את זה אם תרצה לראות, תצטרך לראות במו
עיניך...
המספר שלי הוא 031116666... מחכה לשמוע ממך.
פרפר."
כשגיא קיבל את המכתב, הוא היה מופתע לטובה. הוא לא חשב שבנות
כאלה כותבות מודעות שהן מחפשות להתכתב עם מישהו... היא נראית
כאילו היא מהבנות שבנים רודפים אחריה, ולא נותנים לה זמן
לנשום...
הוא הרגיש שמשהו מוזר... אבל הוא התעלם מההרגשה הזו.
הוא הלך לסלון, לקח דף ועט, והתחיל לכתוב בחזרה.
"פרפרונת,
תספרי לי איך החיים שלך, מהם תחומי העיסוק שלך.
אין לך מושג איך ההורים שלי עצבנו אותי אתמול... "אל תלך
לשם", "אל תעשה את זה" - כל היום רק אומרים לא...
איך שלך? גם ככה?
מה השינוי הכי גדול שהיה לך בחיים?
מחכה למכתב ממך...
גיא."
זה היה יום שטוף שמש באמצע החורף.
גיא דגן שכב על הגב ליד הבריכה ודיבר עם אלעד שעדיין נמצא בתוך
המים.
"גיא!" אחותו הקטנה צועקת לו מתוך הבית.
"מה את רוצה?" הוא צועק בחזרה.
"יש לך דואר!"
הוא רץ אליה ותוך שנייה הוא כבר עמד לידה וחטף ממנה את
המכתב... ועוד בדרך החוצה, פתח אותו והתחיל לקרוא.
המכתב מפרפר? הוא לא ציפה לתגובה כל כך מהר.
"ממי זה?" אלעד שאל.
גיא לא ידע מה לענות. כבר לפני חודשיים הוא התחיל להתכתב עם
פרפר... כותב לה לפחות שני מכתבים בשבוע, והיא לרוב בקושי
עומדת בקצב שלו... ובכל זאת לאלעד הוא לא סיפר עליה... הוא חשב
שהוא לא יבין...
"אחת... שאני מתכתב איתה", הוא אמר לבסוף, נבוך.
"וואלה? אתה יודע לכתוב?" אלעד מתלהב ויוצא מהמים.
"גיחי גיחי" גיא מלמל ושקע במה שפרפר כתבה.
"דברים משתנים, גיא, זמן עובר. פעם לא ידעתי להעריך את כל מה
שיש לי, היום זה שונה. ההורים שלנו הם האנשים שהכי דואגים לנו,
ובחיים לא תמצא מישהו שדואג לך יותר מהם. לכל אחד יש יום שבו
הכל משתנה. היום שלי כבר חלף אבל השינויים עד עכשיו בולטים
בחיים שלי. אבל לא ניכנס לזה...
אני מחכה לשמוע ממך...
פרפר."
אחרי שהוא סיים לקרוא את המכתב, אלעד יצא מהמים והם התחילו
לדבר...
כשהוא ואלעד היו באמצע השיחה, הם התחילו לזוז לתוך הבית כי
התחיל להיות להם קר בחוץ.
הם ישבו ודיברו ככה הרבה זמן, כי כבר התחיל להיות חושך...
ועד הערב, אחרי שאלעד הלך הביתה, הוא שכח שאת המכתב - הוא דחף
לתוך ספר ההיסטוריה שהיה על השולחן בחדר.
זמן עבר ופרפר מאוכזבת מגיא שכבר חודש וחצי לא שלח תגובה למכתב
שלה.
והנה ככה עובר עוד יום, עוד שבוע, ועוד חודש. המכתב האחרון
מפרפר עדיין נמצא בתוך ספר ההיסטוריה, ועד שגיא לא יתחיל ללמוד
על "שואה", ועד שהוא לא יגיע לעמוד... הוא לא יבין למה המכתבים
מפרפר הפסיקו להגיע.
פרפר היתה צריכה ללכת לבדיקות בבית החולים, היא שנאה את זה עד
עמקי נשמתה... היא לא אהבה את המקום, את האנשים... ובמיוחד לא
את ההרגשה. היא תמיד ניסתה לאחר לשם כמה שיותר, ועד שאמא שלה
לא הייתה צועקת עליה ומתעצבנת כבר שהן מאחרות ושבסוף לא יכניסו
אותה לבדיקות ולטיפולים - היא לא הלכה... היא לא ראתה בזה משהו
שמועיל לה, אלא רק מזיק... אבל אף אחד לא הבין אותה אף פעם וגם
לא יבין אז היא לא טרחה לנסות ולהסביר אפילו.
ובזמן הבדיקות שלה, יש לה המון זמן לחשוב... היא חושבת למשל על
גיא, שלא שלח לה מכתבים כבר כל כך הרבה זמן... זה כנראה לא היה
מה שהיא חשבה, וזה סתם היה מישהו ולא משהו מיוחד כמו שהוא נתן
לה הרגשה... כנראה שלגיא לא היה אכפת בכלל... הוא סתם שיקר...
"די! מספיק, פרפר... (היא מדברת לעצמה) בטוח שיש לו סיבה לכל
זה, את סתם דואגת ונעלבת... את עוד תראי שמשהו יקרה בקרוב...
ואם לא - א-ז תהיה לך סיבה לזלזל בו..."
הבית של גיא היה רועש, זה היה סוף שבוע וכולם התארגנו ללכת
לאיפה שהוא...
"גיא? אתה מוכן? אנחנו רוצים לצאת", אימא שלו צועקת אליו
מהקומה שלמטה.
"רגע!" הוא עונה לה ויורד למטה.
כשהוא יורד למטה הוא נזכר לשאול את אמא שלו - "לאן נוסעים?"
"יהוד, אתה יודע שנעמי עברה דירה? לא?"
"בטח שאני יודע? (הוא אמר בציניות גמורה) אבל מי זו נעמי?"
"נו, ההיא שהייתה החברה הכי טובה של אימא שלך בתיכון", אבא שלו
מתערב.
"יהוד...?" זה מזכיר לו משהו ואין לו מושג מה.
"כן. למה?"
ופתאום, הוא נזכר - "אני מכיר שם מישהי, אז אולי בזמן שתהיו
אצל נעמי, תשאירו אותי אצלה ותאספו אותי בדרך הביתה?"
ההורים שלו מחליפים מבטים.
אמא שלו חושבת לעצמה שזו לא צריכה להיות בעיה, גיא גם ככה
ישתעמם אצל נעמי. אין לו מה לעשות שם.
הם מסכימים.
הם ממשיכים לדבר לדקה או שתיים. אמא שלו שאלה מי זו, וכו'...
כרגיל... השאלות של הורים.
"רק תתקשר אליה לוודא שזה בסדר", אמא שלו מבקשת.
גיא עולה למעלה חזרה לחדר ומוציא את המכתב הישן שבו היא נתנה
לו את המספר שלה.
הוא מתקשר לבית של פרפר, הוא השתעל. הוא הרגיש מחנק... ופתאום
מישהו ענה לטלפון.
"אפשר לדבר עם פרפר?" הוא שאל.
"כן, ייקח לה שניה להגיע לטלפון. אתה יכול לחכות רגע?" הוא
זיהה שזו אמא של פרפר שענתה לטלפון.
"אממ, אין בעיה, אני מחכה." שמעו את ההתרגשות בקול שלו...
פרפר ענתה לטלפון בקול מאוד חלש... "הלו?"
"פרפר, זה גיא... את זוכרת אותי?"
"כן... אבל הרבה זמן לא התקשרת או שלחת מכתב... זה בגללי?"
"לא... ממש לא... אני כל כך מצטער... איבדתי את המכתב... ממש
מצטער... לא התכוונתי... אוף, אל תשנאי אותי..."
"גיא... זה בסדר. אני מבינה. אני ידעתי שיש לזה סיבה
הגיונית... אתה יודע, חשבתי עליך הרבה בזמן האחרון... אפילו
שלא דיברנו או משהו..."
"גם אני... את לא יודעת עד כמה... אני חייב לראות אותך...
אפשר?"
"תקשיב, אני לא יודעת, אנ-"
"אני לא רוצה לשמוע את זה - אני לא אקח לא כתשובה... בבקשה
פרפר, רק תגידי כן... אני אעשה הכל..."
"טוב, אבל זה כי אתה מתעקש כל כך..."
"אני רק מקווה שלא תתאכזבי."
"אני לא טובה בלהתאכזב... אז כנראה שיש לך מזל."
"אני בא עכשיו, טוב?"
"מה?!"
"כן, ההורים שלי הולכים ליהוד כדי לפגוש איזה חברה טובה של אמא
שלי מהתיכון... אני אבוא איתם - והם ישאירו אותי אצלך.
אוקיי?"
"וואי, הבאת את זה בהפתעה גמורה... אהה, אבל אני חושבת שזה
בסדר מצידי. תבוא."
"אנחנו יוצאים עוד כמה דקות מרמת גן, ואהיה אצלך בקרוב..."
"אני מחכה לראות אותך כבר, מעניין איך אתה במציאות ולא רק
בדמיון שלי... אני מתרגשת..."
"תאמיני לי שאני לא פחות מתרגש... וגם אותי מעניין לראות איך
את..."
"אז אתה יודע את הכתובת, לא?"
"היא לא רשומה כמו שצריך. אם תוכלי להביא לי אותה שוב זה
עדיף."
"אוקיי, אתה רושם?"
"כן."
"רחוב רוטשילד 7, זה נמצא ממש במרכז... לא קשה למצוא... פונים
שמאלה ישר כשנכנסים ליהוד, ושם נמצא הרחוב שלי."
"אוקיי, הבנתי. אנחנו יוצאים... תתארגני ואני שם. ביי."
"ביי."
פרפר ניתקה, ומיד הלכה להחליף את הפיג'מה עם פו הדוב למשהו קצת
יותר... אה... נורמלי.
היא חיפשה בארון משהו יפה ללבוש לאירוע מסוג כזה... זה לא משהו
שקורה כל יום... זה משהו מיוחד. אחר.
היא בסוף מצאה חולצה נחמדה, כי צריך שזה לא ייראה כאילו היא
מנסה יותר מדי... ושמה עם החולצה ג'ינס יפה. הסתכלה על עצמה
במראה - מושלם.
דופקים בדלת.
אמא של פרפר קראה לה למטה, היא אמרה שיש מישהו בדלת שמחפש
אותה.
היא ירדה למטה וראתה את גיא עומד מולה. פרפר חייכה אליו, והם
יוצאים לחצר ומתיישבים על הדשא מתחת לעץ הפקאן הגדול.
"לא כתבת לי הרבה זמן", פרפר מביטה בגיא. מחר בהפסקה כשהוא
יעתיק שיעורים בהיסטוריה ויפתח את הספר הוא יבין הכל, אבל
בינתיים הוא רק עונה לה: "את זאת שלא ענתה למכתב האחרון שלי!"
וכמה דקות הם רבים ככה, בצחוק, עד שבסוף גיא מוותר.
והשמש בינתיים שוקעת ושתי מנורות נדלקות.
השלישית מקולקלת.
גיא ופרפר עדיין יושבים מתחת לעץ ומדברים. בשלב מסוים גם עניין
הקרחת עולה.
"איך היה לך אומץ לגזור ככה את כל השיער?" הוא שואל אותה.
"שלא יהיה לי אומץ?" היא עונה וחושבת לעצמה בלב - "גם ברירה לא
הייתה לי".
והם ממשיכים לדבר, ולא נוגעים בנושא הזה יותר. פרפר לא רצתה
שהוא יידע על זה.
ואז יש צפצוף מכונית מכיוון השער, הוא מנשק אותה בעדינות על
השפתיים והולך, מבטיח לחזור ולבקר אותה כבר בשבוע הבא.
אבל בשבוע הבא יש לו משחק חשוב שהוא לא יכול להפסיד, ובשבוע
שאחרי זה מאשפזים אותה - והיא אומרת לו שהיא נוסעת לים המלח.
היא לא רצתה שהוא יסיים את הקשר ביניהם בטעם רע...
כשפרפר הלכה לטיפולים שלה, היא הרגישה כבר כל כך רע... נמאס
לה... הטיפולים האלה נותנים לה הרגשת תקווה, כשבכלל אין
תקווה... היא מרגישה הרבה יותר רע שהיא יוצאת משם... וזה אמור
לעזור.
אחרי שהיא סיימה את הטיפול, הרופא ביקש ממנה ומההורים שלה
להכנס למשרד.
הם התיישבו מולו. הוא בהה בפרפר... היא הייתה אחד הדברים היותר
שבירים שהוא ראה בכל החיים שלו... היה קשה לו להתחיל לדבר. רק
פרפר ראתה את זה... היו לה דמעות בעיניים עוד לפני שהוא התחיל
לדבר. היא ניחשה מה הוא הולך להגיד... ואמרה לעצמה -
"למה?! למה, אלוהים, למה... למה בחרת להתעלל בי ככה... מה
עשיתי רע... כל החיים שלי אני לא פגעתי באף אחד... תסביר לי...
בבקשה... נמאס לי לחיות ככה... נמאס..."
היא הרגישה כל כך רע...
הוא בדיוק התחיל לדבר, הוא אמר שהם ניסו הכל... ובכל זאת, אין
תוצאות... יש לפרפר רק עוד קצת לחיות...
הוא ניסה להסביר הכל, אבל אף אחד כבר לא הקשיב לו... כולם רק
בכו בלי סוף...
"רק לא את פרפר שלנו..." ההורים שלה אמרו לרופא.
לא היה לו מה להגיד... הוא גם בכה.
הם נסעו הביתה בלי להגיד מילה אחד לשני. לא היה מה להגיד.
חוץ מלהתראות...
עבר שבוע, עבר עוד יום - וכשההורים שלה רצו לבוא להעיר אותה
לבוא איתם לטיול בחוץ, הם נכנסו לחדר שלה, וניגשו אליה. אבל
פרפר כבר לא הייתה שם... פרפר עלתה לשמיים...
הם ישבו לידה שעה בערך, ורק בכו... הם לא ידעו מה לעשות עם
עצמם...
אחרי "התאוששות" הם התחילו לעשות את כל הסידורים הדרושים...
ההלוויה של פרפר הייתה הדבר הכי עצוב... מי לא היה שם, סבא
וסבתא - שכבר לא ידעו את נפשם מרוב צער... הם רק עמדו שם כמו
פסלים... לא מצליחים להבין... החברים של פרפר, גם מבית-הספר
וגם מהסביבה... כולם נראו כל כך שבורים שאי אפשר לתאר
במילים... אין איך. הלב של כולם בכה בכזה קול גדול, ששמעו את
זה עד השמיים...
רק גיא לא שם.
והוא לא מבין כלום.
הוא ישב בחדר שלו, מתוסכל... לא יודע מה קרה לחיים שלו. היא
השפיעה עליו...
הוא ישב וכתב לה מכתב.
"פרפר שלי,
זה אני, גיא. אני לא מבין למה כל הזמן כשאני מתקשר אף אחד לא
בבית, ואני משאיר לך חמש הודעות ביום ואת לא חוזרת אלי...
זה כואב לי בלב, את יודעת... חשבתי שגם את מעוניינת, וזה לא
עניין חד צדדי בינינו. אבל כנראה שטעיתי... את יודעת, אני
התאהבתי בך ממבט ראשון. אני לא ישן ולא אוכל בגלל זה... אני
כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. איבדתי את עצמי בתוכך.
אני מקווה שתחזירי לי תגובה כלשהי, אפילו אם את לא רוצה לראות
אותי או לדבר איתי.
אוהב אותך מאוד ומתקשה להבין למה את לא כותבת ולא מתקשרת,
גיא."
ככה הוא מסיים את המכתב שלו, עם דמעות בעיניים...
ויום אחד מגיעה תשובה, לא מפרפר - מההורים שלה.
"גיא,
אנחנו כל כך מצטערים... אין לנו מילים בפה מרוב צער...
אנחנו לא ידענו שלפרפר היה משהו איתך. אם היינו יודעים היינו
מכריחים אותה לספר גם לך מה שהיה לה... היא שנאה את זה שכל
העולם ידע על זה וזו הסיבה שכנראה לא אמרה לך. גיא, היה לפרפר
סרטן... זה היה סופני... היא כבר הפסיקה להגיב לתרופות בתקופה
האחרונה שלה, וניסינו שוב ושוב. אחרי הפעם האחרונה שהיא אושפזה
היא כבר ויתרה על הטיפולים... וישבה כל היום לבד בחדר. היא לא
הסכימה שאף אחד יבוא אליה, לא לדבר עם אף אחד. אפילו לא
איתנו...
אנחנו כותבים שורה אחת במכתב, בוכים... כותבים ובוכים... כואב
לנו לדעת שאתה היית מאוהב בה, והיא כבר לא פה... לא איתנו...
אתה כנראה רוצה לדעת איפה היא קבורה בדיוק... זה בבית העלמין
שממש מחוץ ליישוב. זה בחלקה ד'. אתה כבר תזהה...
אנחנו נורא מצטערים שלא הוזמנת להלוויה ושלא הודיעו לך...
סליחה... מעומק הלב... סליחה,
ההורים של פרפר."
המכתב שהם כתבו לו כלל הסבר קצר על זה שהיא הייתה חולה, ועל זה
שהמחלה הכניעה אותה.
וגם פירוט על המקום המדויק בו קברו אותה.
אה כן - וגם התנצלות על זה שהוא לא הוזמן ללוויה והכל הסברים
הסברים והסברים.
בלי סיבה... זה רק דיבורים... ורק פרפר שלו כבר לא פה...
ביום שלישי אחד הוא מחליט ללכת ולהיפרד ממנה. במקום לקחת
אוטובוס לבית ספר - הוא לוקח שלושה לבית הקברות. קשה לו
להכנס... הוא לא רוצה שזה יהפוך להיות מציאותי... הוא רק רוצה
את פרפר בחזרה...
"שמישהו יגיד לי שזה בדיחה! בבקשה! שמישהו יגיד לי שזה רק חלום
רע... רק לא זה... רק לא את פרפר שלי..." הוא צועק ובוכה בו
בזמן...
"פרפרררררר! תחזרי אלי... בבקשה..."
גיא התקרב לקבר, הניח את הפרחים, וישב לידה שעה בלי להוציא
מילה מהפה... רק בכי מר שזולג על פיו... אחרי שהוא ישב ככה
הרבה זמן בלי לזוז, הוא הוציא משהו מהכיס שלו, הוא הניח שם
משהו שהיה שייך לו, הדבר הכי חשוב לו... משהו שסבתא שלו ז"ל
הביאה לו... ואמרה לו להביא את זה לבחורה הכי מיוחדת שהוא
יפגוש בעתיד... והוא פגש אותה, רק שהיא הצליחה לברוח ממנו,
לפני שהגיע הזמן ללכת...
והוא הוציא גם את המכתב האחרון שהוא יכתוב לה אי פעם:
"פרפר שלי, ככה פרשת כנפיים בלי לספר לי שהיית חולה? ככה פרשת
כנפיים, והלכת לשמיים... והשארת אותי פה מאחור... בלי להגיד
אפילו מילה..."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.