מיהרתי במעלה הרחוב אל עבר ביתה של טוהר. גשם החל לטפטף,
והתחזק יותר ויותר. לא הייתי מוכן לזה. לא חשבתי שיום כזה יפה
יכול להיהרס על ידי גשם זלעפות. הגעתי לביתה של טוהר רטוב
לגמרי. אמה פתחה לי את הדלת בחיוך. "היא למעלה", אמרה, בוהה
בבגדי הרטובים.
"תודה", סיננתי לעברה. מיהרתי ועליתי בגרם המדרגות. מחוץ לדלת
נשמעה מוזיקה רועשת. לא ידעתי שטוהר שומעת מוזיקה כזאת. ממתי?
דלת חדרה הייתה חצי פתוחה. הרשיתי לעצמי לפתוח אותה לרווחה.
הופתעתי לראות את טוהר מכווצת כעובר על הרצפה, בוכה את נשמתה.
"טוהר, מה קרה לך?!" התקרבתי אליה וכרכתי את זרועי סביבה.
"דני... אתה כאן..."
"את בסדר?! איזה שאלה מפגרת... ברור שאת לא בסדר... מה קרה?"
היא קמה מהרצפה וסגרה את המוזיקה הרועשת.
"כואב לי, דני..."
"כואב לך? מה כואב לך?"
היא לא הפסיקה לבכות. האיפור שלה נמרח, וכל העיניים שלה הפכו
שחורות. היה לי קשה לראות אותה ככה. אף פעם לא ראיתי אותה
בוכה.
"כואב לי כאן", היא הצביעה על נקודה מעל החזה שלה.
"כואב לך החזה?!"
"לא! טיפש..." היא חייכה מעט, אך לאחר שניה חזרה להבעה
המנלכולית שלה. "כואב לי בלב."
הסתכלתי אל תוך עיניה. ניסיתי להבין. והבנתי. הבן אדם הזה, הוא
פגע בה!
חיבקתי אותה, חזק חזק. לא רציתי שהיא תרגיש לבד.
היא כבר לא נראתה כמו תמיד, מלאכית מדהימה. אולי מלאכית עצובה.
רציתי להרוג אותו.
איך הוא יכול לגרום לילדה המדהימה הזאת לבכות?!
"בואי..." קראתי לה, "בואי נשטוף את הפנים האלה, הא?"
עזרתי לה לקום והובלתי אותה אל חדר האמבטיה. היא שטפה את
הפנים, וכבר התחילה להיראות שוב כמו עצמה. המלאכית שלי חזרה
אלי.
חזרנו לחדר בדממה והתיישבנו על המיטה. כך ישבנו דקות ארוכות,
בלי מילים. כל אחד והמחשבות שלו.
"את מוכנה להסביר לי מה קרה?" שברתי את השתיקה.
היא השפילה את מבטה לכמה רגעים. אולי כי ידעה שלמדתי כבר לקרוא
את ההבעות שלה בעל פה, או שפשוט ניסתה להסתיר ממני את הדמעות.
"דני... חשבתי שהיתה לזה משמעות... חשבתי שהיה אכפת לו..."
"עומר, הא?"
"אלא מי?" היא הישירה את מבטה אלי. עיניה הגדולות חדרו אל תוך
עיני ובלבלו אותי לשניה.
היא ניגבה דמעה שחמקה במורד פניה על לחייה, והמשיכה. "והדבר
המוזר הוא שהרגשתי את זה!... לא מרגישים כאלה דברים סתם! נכון,
דני?"
"טוהר... מה הוא אמר לך?"
"דני, זה נגמר. לתמיד. הוא אמר שמה שקרה בינינו היה סתם...
ושזה לא יחזור על עצמו בשנית... הוא רוצה לחזור אליה, לסיון
הזאת. הוא לא רוצה להיות איתי..."
"החרא הקטן..." סיננתי בלחש.
"דני, הוא ניצל אותי... ואני כמו מפגרת חשבתי שבאמת אכפת לו...
הוא כל כך פגע בי... באמת חשבתי שיש בינינו משהו... משהו
אמיתי... שהלהבה הזו שהייתה לנו בעבר ודעכה נדלקה שוב..."
הדמעות החלו לזרום שוב. ידעתי שטוהר לא רוצה לבכות. היא שונאת
לבכות. אבל הדמעות ירדו לה מעצמן, בלי לשאול.
"טוהר... שכחי ממנו... הוא כל כך לא שווה את הסבל שלך... את כל
כך יותר מדי טובה בשבילו... יש עוד הרבה דגים ב..."
"לא!!! רק אל תגיד את משפט הדגים בים. אני שונאת את המשפט הזה.
כל כך שונאת אותו!!!"
חייכתי אליה. ברגעים כאלה אתה נזכר כמה אתה באמת אוהב בנאדם.
"תסתכלי על עצמך!" הקמתי אותה מהמיטה והעמדתי אותה לפני המראה
בחדרה.
"מה קרה לך? לא יכול להיות שאדיוט כמו עומר לוין יגרום לך כל
כך הרבה סבל. תראי איך את נראית!"
היא התבוננה בהשתקפותה במראה. מחתה את דמעותיה, והסתובבה אלי.
"אתה יודע מה?" שאלה, "אתה צודק."
היא הלכה לעבר שולחן הכתיבה שלה ולקחה תמונה שלה ושל עומר
שהייתה ממוסגרת במסגרת כסופה. התמונה צולמה בטיול השנתי לפני
שנה, כשטוהר ועומר עוד היו יחד. היא בהתה בתמונה דקות ארוכות,
ומלמלה "אתה כל כך צודק."
היא הוציאה את התמונה מהמסגרת, קרעה אותה לחתיכות וזרקה אותן
לפח.
"שם מקומו."
הלוואי שידעה עד כמה הייתי גאה בה באותו הרגע.
היא התיישבה על המיטה, ראשה מכונס בין ידיה.
"אני מרגישה כל כך לבד..."
התיישבתי לצידה על המיטה, וחיבקתי אותה. היא התקרבה אלי, נשענת
על החזה שלי.
"את לא לבד, טוהר. יש לך אותי, אני אף פעם לא אעזוב אותך. ויש
לך את כל המליון חברות וידידים שלך... איך אחת כמוך יכולה אי
פעם להרגיש לבד? אני לא מבין אותך... את כל כך..."
הפסקתי את רצף הדיבור. אולי לא הייתי צריך להגיד את זה, אולי
היה יותר טוב להשאיר את זה לעצמי ולא להוציא את זה לעולם.
אלוהים, איזו טעות.
"אני כל כך מה?" היא בהתה בי בעיניים סקרניות, לא מרפה.
"נווו!" היא האיצה בי.
"את... את כל כך מדהימה... כל כך יפה... כל כך..."
"רגע, מה אמרת? יפה?"
"כן."
היא הסמיקה מעט.
"אתה חושב שאני יפה?"
"כן! אני חושב שאת מאוד יפה... חבל שאת לא מעריכה את עצמך
מספיק. אם רק היית יודעת איזה אדם מקסים את..."
"איזה חמוד אתה!" היא הסתכלה לי בעיניים.,"אתה יודע משהו?"
"מה?" שאלתי.
"אני אוהבת אותך. אתה הידיד הכי טוב והכי מדהים שכל אחת מייחלת
לו..."
היא חיבקה אותי חזק. ואני עמדתי לבכות. לא מאושר או שמחה.
ידיד. היא אמרה ידיד... זה כל כך כואב. מאותו הרגע ידעתי, שזה
מה שתמיד אהיה עבורה. וזה כאב לי. כאב לי כל כך. טוהר, המלאכית
שלי.
"גם אני אוהב אותך, טוהר", עניתי לה. אך ידעתי שהמילים שלה לא
השתוו למילים שלי. שלי היו חזקות וטעונות יותר. רק שהיא לא
ידעה את זה.
כנראה שהצלחתי להחביא את זה ממנה ממש טוב, כי הפסקנו לדבר.
ישבנו מחובקים על המיטה בדממה, בוהים בגשם שהלך והתחזק בחוץ.
אלוהים ישמור... נראה לי... שסופה מתקרבת...


אהבה כואבת