היה זה יום ארוך וחם, לא אופייני לימי הקרה של אמצע החורף.
השמיים היו צהובים וערפל כבד שרר מסביב צבע הכל בצהוב-כתום
ופיזר אבק וחול. קשה היה לראות מסביב, קשה היה להבחין בפרטים.
במרכז ת"א בסטודיו המרווח היא נתנה למוזיקה, שבקעה מהטייפ
הגדול הישן, להשתלט על גופה ועל תנועותיה. כבר שעתיים-שלוש
שהיא פה, בגד הגוף השחור צמוד לגופה, היא מזיעה, אך עדיין
מתמידה. מזיזה את גופה כנדרש, אך מדי פעם חוטאת ומוסיפה תנועה
פה תנועה שם. היא הסתובבה על קצות האצבעות והניפה ידייה אל על
כמו הבלרינות בבגד הגוף הורוד וחצאית הטוטו הורודה שרוקדות
בתיבות הנגינה הישנות. בצפון הארץ בלבנון קבוצה של חיילים
במדים, קסדות, רובים וצבעי הסוואה על הפנים התכוננה לקרב הבא.
הם בקושי ידעו מה קורה סביבם. מזמן שכחו את התוכנית המקורית -
לתקוף ישר - ופעלו עפ"י מה שאמרו להם חושיהם. הוא רץ מכופף עם
הרובה לפנים מנסה ניסיון נואש אחרון למצוא מחסה. היא עשתה עוד
סיבוב משולב והניפה הפעם את רגליה, מיד אח"כ באופן אוטומטי
עשתה מאוזן ואז הוסיפה גלגול לפנים. הכדורים שרקו מסביבו. הוא
לא ראה אותם - האבק והחול לא אפשרו לו לראות דבר - אך הוא שמע
אותם שורקים מתחככים עם הרוח. הוא המשיך לרוץ עד הקיר הקרוב,
שהיה ככל הנראה חלק מבית הרוס, וחיכה. לרגע יכל להרשות לעצמו
לקחת נשימה ארוכה וגדולה שמלאה את ראותיו. היא הרימה את את
ידיה אל על מנסה להתאים את גופה לקצבה המהיר של המוזיקה. הייתה
זו מוזיקת מלחמה, המוזיקה שהתנגנה כאשר החלה מערכת הקרב במחזה.
מוזיקה נוקבת ומהירה. הצלילים כמו סכינים דוקרניים חדים
ומהירים. הוא הספיק לרוץ קדימה ולהצטרף לחבריו לפני שהקיר
התמוטט עליו. ראה אותם מזיעים ומלוכלכים, אך מרוצים וגאים
בעצמם. הם הצליחו למצוא מחסה בטוח. הם הצליחו להציל את עצמם
להפעם וגם לבצע את המשימה כנדרש. גם הוא היה מרוצה וגאה בהם
ובעצמו. לפתע ראה במרחק של כ-200 מטרים ממנו רכב צבאי כבד. מיד
לקח לידיו את המשקפת וכשראה את הבחור השרוע על ההגה לא היה לו
שום ספק מה הוא עומד לעשות. המחשבות כבר לא זרמו ממנה וכבר לא
חטאה בהוספת תנועות מיותרות. היא רקדה כנדרש ממנה, בדיוק כפי
שהכוריאוגרף לימד אותה. שנאה את הקטע הזה. שנאה את מנגינת
השנאה והתעבה הזו. כל כך הרבה רוע היא סימלה בעינייה. היא
הרגישה את הצלילים מנסים לפגוע ולפצוע אותה, אך היא קפצה, עשתה
פלייה ומתחה את גופה לפנים כך שהצליחה להתחמק ממטח הצלילים.
הוא רץ הכי מהר שהוא יכול, לא ראה כמעט כלום בקושי שומע, אך
לבסוף הגיע לרכב, שעמד יציב ודומם על הקרקע, בחתיכה אחת. לא
היה ברכב אף אחד מלבד בחור רזה עם שיער דבש שרכן על ההגה. הוא
בדק לו דופק וכשווידא שהוא עדיין נושם הוא הרים אותו על כתפיו
וסחב אותו בסחיבת פצוע. החייל היה ארוך ממנו, אך יחד עם זאת קל
ממנו בקילוגרמים אחדים. לא היה לו כל קושי לסחוב אותו, רק פחד
שהידיים או הרגליים המונפות ללא שליטה יפגעו. מטח הכדורים לא
פסק ולו לשנייה אחת והוא תהה מאין יש להם כל כך הרבה תחמושת.
הוא המשיך לרוץ בזיג זג מנסה לא לקרות בדרכו של כדור תועה. הוא
הרגיש את הכדורים באוויר ואת המאמץ הרב שהושקע על מנת לפגוע
בו. עוד 100 מטרים והוא מגיע. עוד כדור שחלף מעל ראשו וכמעט
פגע בו, אולי שרט מעט את הקרקפת. עוד 50 מטרים נשארו לו. קדימה
הוא מסוגל! עוד 30 מטרים הוא ספר ונזהר. למאית השנייה עצר ואסף
את איבריו של הפצוע שהתנופפו לכל עבר, הצטער שאין לו חבל לקשור
אותם. המשיך לרוץ עוד 20 מטרים נותרו לו אולי עשרה. הנה הוא
כבר רואה את חבריו צועקים לו, מזהירים אותו. רואה את פיהם
מדבר, אך לא שומע דבר מלבד הכדורים השורקים. עוד שלושה מטרים
והוא מצליח. היא כמעט סיימה את הריקוד שלה. תנועות אחרונות
קהות יותר מטושטשות יותר נותרו לה. ברגע זה הבמה אמורה להתמלא
עשן, עוד מספר שניות והריקוד מסתיים. קפיצה... הוא מניח אותו
על הקרקע... גלגול... מנסה להגיע אליו... סיבוב ארוך... הוא לא
שם לב לכדור הזעיר שמשיג אותו... נפילה...
 
הצלילים המשיכו לבקוע מהטייפ הגדול ולבה של נועה דפק בחוזקה,
בקצב כמעט מטאורי. מה פתאום היא נפלה? כיצד התחלקה? המוזיקה
המשיכה להתנגן ובלבה של נועה התפשטה לפתע הרגשה רעה ולא מובנת
שצמחה מאמצע שומקום וללא כל סיבה הגיונית. הייתכן? היא סידרה
את נשימתה ולקחה את הפלאפון. לא ידעה למה היא מחייגת אליו, אבל
הרגישה שהיא חייבת. משהו בתוכה, מעין קול שמעולם לא שמעה,
אמר לה לחייג אליו. היא תופפה באצבעותיה על רצפת הפלקט
כשהפלאפון מעברו השני של הקו צלצל שוב ושוב, ואז שמעה את
המזכירה האלקטרונית "אם חיפשתם אותי אז עכשיו יש לכם שתי
אפשרויות: או לנתק ולצלצל שוב או להשאיר הודעה אחרי הביפ" בד"כ
היא הייתה מנתקת, אבל עכשיו השאירה הודעה "שחר, זו אני. צלצל
אליי בבקשה, טוב? אני מחכה."