זהו נסיון.

לא רישום אוטוביוגרפי סוחט ואף אינו בדיה או אגדת ילדים כלל
וכלל. גם לא ליריקה מודרנית ואף לא נובלה מסחררת.

זהו, אם כן, ציור.

שנים קינאתי באותם אמנים, אמני צבע ופלסטיקה, שאין להם את
הצורך במתן הסברים. הם נוטלים צבע, אקריליק ושמן, מים וגואש,
ומתיזים. הם מתיזים את נפשם, את הרהוריהם, את דמיונם והן את
ילדותם הכאובה, ההתעללות שספגו כילדים ואהבתם הראשונה.

אל לא לצופה המתעניין לדעת את מקור ציורם הוא יעמוד נרגש
במוזיאון או בגלריה, בוהה בבליל הצבעים שנוצר, וידבר על אור,
על צל ועל רישום. כמה קל יותר לצייר שאינו נאלץ להפריז במילים.
כמה קל לו כאשר יצא מהאקסטזה לאחר ששפך את יגונו ויצריו על הבד
המתוח. הוא פשוט נע עם גופו ושפך את קרביו, והנה אנו בוחנים.
לעולם לא נתחקה אחר הכתם השחור ההוא, שם בפינה. לא נגלה כי הוא
הכתם שדבק בנשמתו מסיבה זו או אחרת. לא נדע.


הייתי רוצה להיות אמנית של צבע. לגעת בטקסטורות שונות ומשונות
שמגלמות את נבכי נשמתי. לגעת בשחור לכאב, בצהוב לקנאה ובאדום
לתשוקה. הייתי גם אני תולה את פנימיותי על קיר, מתירה לעוברי
האורח להכיר אותי מבלי להכירני בכלל. מתירה לעצמי לשחות בצבעים
ובצורות, מותירה את המכחול לאחרים, אלה ששליטה עצמית היא מחוז
חפצם... לא הייתי עונה על שאלות ואף לא מגיבה תגובות למינהן.
הייתי פשוט עומדת, מחוייכת, ליד יצירתי. מניחה לאנשים ללהג
בעוד רק אני יודעת מה באמת חבוי שם, ורק אני יודעת מי היא
באמת.

אך אני אינני אמנית של צבע. לי נותרו רק מילים. מילים ואותיות,
משקלים, חריזה ומבנים. ומתוך המילים ניכרות פני באור בוהק
שמסנוור את עיני. לא, שיריי אינם עומדים לצידי בנסיון להסתיר
את פניי מהעולם. הם כמו זועקים "בואו תראו! זו היא ולא אחרת,
כעורה ולא נוצצת!"

אני איני חושבת בעת הזו. כל מה שעושה כאן הוא לנסות להתחקות,
ולו במעט, אחרי עקבותיו של הצייר. לצייר את נפשי במילים,
ולהרשות לעצמי לוותר על ההסברים מהי בכלל כוונת המשורר. אתם
תשאלו, ואני אשתוק.

כי זהו ציור, ולא סיפור, ועל ציור לא שואלים.


אתמול צעדתי ברחוב ארלוזורוב ופניי מועדות אל הים. לבשתי את
כפכפיי הישנים ולא לבשתי בגד ים, משום שלעולם איני עושה כן
(אלא ברגעי בטחון מופרז בהם בטוחה אני כי אוכל לעשות זאת מבלי
לעורר סלידה, בעיקר בעצמי).

בעוד אני צועדת וחולפת על פני רחוב דיזנגוף, גיליתי שבטני
מתחילה לתפוח ולתפוח. דבר זה היה מבעית במקצת, עם כי אישש את
קביעתי כי נשים שכמותנו מנועות מללבוש בגד ים. המשכתי תופחת
וצועדת, עד ששמתי לב כי איני תופחת סתם אלא ממלאת בטני בחיים
חדשים, משמע הרה אני.

בחורה שמעט שכל בקודקודה היתה מפנה את עצמה בוודאי לחדר
היולדות הקרוב, מחכה לאבי התינוק ולזרי הפרחים. הוא היה אוחז
בידה מבועת בעוד היא, היולדת, היתה מפריחה חיים חדשים לעולם.

אך אני, כמובן, לא היה לי מושג מיהו האב וגם אם היה לי לא
הייתי נותנת לו לסכל את תוכניתי, היא להגיע לים.

ועל כן המשכתי לצעוד ברחוב, כשבטני תופחת, לים.

בפינת רחוב בן יהודה כבר הבנתי כי צפויה אני ללדת בקרוב.
מכיוון שחששתי להיות אם לא אחראית, עצרתי לנוח בתחנת האוטובוס
הקרובה, מנסה להרגע ולאפשר לבתי להיוולד בבטחה.

כעת צעדתי ברחוב ארלוזורוב ובידיי תינוקת חדשה. בעודי הולכת
ומהרהרת נזכרתי כי לפני שבוע (בקרוב), בעודי רושמת ביומני בלי
הרף וללא כוונה של ממש, המצאתי לי דמות נשית חזקה ואף קראתי לה
בשם.

מן הראוי היה, לדעתי, לכנות את בתי בשם זה אך לרוע המזל יומני
לא היה עמי. דבר זה היה הגיוני שכן סובלת אני מחסימת כתיבה כבר
כשבוע, ולכן אין טעם של ממש בנשיאת היומן.

נאלצתי אפוא להסתפק בזכרון הידיעה כי אם כתיבתי היתה זורמת
אולי יומני היה עמי, ואז בתי היתה נקראת בשם, ובעודי נושאת
הרהור זה הגעתי אל הים.


בהגיענו אל הים, אני ובתי, חזינו במחזה מעניין. חבורת שחפים
צווחנית דואה מן השמיים בצורת "וי", מתקרבת אל הגלים בראש חץ,
והנה כאשר מקורו של השחף המוביל כמעט ונוגע הים, בתרועה הוא
מודיע לשאר השחפים ואלו פונים חזרה אל על, נוסקים לשמיים בצורת
משולש והשחף הצווח בראשם.

הגלים, כתגובה, ניסו לייצר מהלך דומה ולגעת בשחפים, ועל כן החל
הים גובה והולך, מה שיצר מחזה מחריד למדי.

הטקס הלך וחזר על עצמו עד שנאלצנו אני ובתי שכבר החלה גדלה
למתוח צווארינו לשמיים כדי לצפות בקבוצת השחפים.

נרגנים מהפסדם המצטבר החלו הגלים לנוע אל החוף, בו בתי נטולת
השם ואנוכי עמדנו נפעמות. גלי המפלצת המחרידים כמו גמרו אומר
להלחם בשחפים עד הסוף, ועל כן החלו מתארגנים בקיר ענק שצעד כמו
ענק רעב היישר לכיוון בני האנוש התמימים שעמדו נרגזים בשורה על
קו החוף.

סיבה טובה היתה להם, לבני האנוש, להיות נרגנים, שכן היו אלה
השחפים שהכעיסו את המים ולא בני האנוש.

והנה, לשחפים יש כנפיים ומסוגלים הם לפרשן ולעוף היישר לעננים,
ואילו אנו בני האנוש ניחנו רק ברגליים לרוץ בהן, ועל כן אינם
יכולים להמלט כלל וכלל מכעסו של הגל הענק.

המשיך הענק, אם כן, לצעוד לכיווננו, ואנו שרצינו לשאת את
רגלינו ולברוח רחוק גילינו כי הנה ניצבת שורת מלונות מפוארים
ממש מאחורינו. היינו לכודים שם, בין איתני הטבע ליצירות הענק
האנושיות, ועל כן נאלצנו לאחוז זה בידי זה ולנשום נשימה עמוקה
לפני שנחשול האימים ייקח אותנו שבויים כנקמה על התנהגות
השחפים.

רגע חולף ורגע בא, והנה אני ובתי חבוקות עמוק בתוך פיו של
הנפיל הנורא, נישאות אל על לגובה בלתי אפשרי בעוד נפרדות
רגלינו מהקרקע הבטוחה. כדרך נס הצלחנו להוציא את ראשינו מחוץ
לקיר המים המלוח והרטוב, כך שיכולנו לראות שם, בקו האופק, את
שורת המלונות המתרחקת כמו צועדת לאחור. כמקהלה יוונית נשמעו
השחפים מעלינו, בצחוקם המלגלג כמו אומרים "היי, בני אנוש,
בתבונתכם יכולים אתם להקים ערים מפלצתיות ומבנים מרשימים, אך
אנו השחפים מנצחים אתכם בכל הקשור לנחשולי הענק, רוחות המזרח
והעננים..."

אכן צדקו השחפים המלהגים שכן מה היה יתרוננו שלנו, בני האנוש,
כאשר נפרדו רגלנו מן הקרקע?

"את רואה" קטעה את מחשבותיי בתי שגדלה כבר והיתה חכמה מספיק
כדי להראות לאמה את מה שנבצר ממנה לראות בעוורונה "על כן
מקדשים אנחנו אדמות. שהרי, אם לא היו בני האנוש נאבקים ומדממים
על אדמתם, אולי היתה נשמטת זו מתחת לרגלינו וגורלנו היה להיאכל
על ידי גלי ענק, רוחות המזרח והשחפים המלהגים..."

לא. לא רציתי להשיב את בתי למציאות העגומה ולהזכיר לה שהנה,
תאורה הדמוני כבר תופס מקום בדקה זו ממש ואנו אכן נשאבות אל
הים, אין קרקע מתחת לרגלנו ואוויר לנשימה כמעט ונבצר מאתנו
לנשום.

לא. העדפתי להיות לה לאם רכה ומגנה, להנהן ולחבקה חזק
בזרועותיי, בעודי מאשימה את עצמי כאם יהודיה טובה על שהחלטתי,
היום לפנות ערב, לצעוד אל הים ולהביט בשקיעה.

לצערי הצטרפה האכזבה כי בכל זאת לא לבשתי בגד ים. שהרי, איזו
דרך הירואית ומופלאה זו, לבחורה צעירה, למות בגלל כעסו של הטבע
והיא לבושה בבגד ים....

"אמא" שוב פנתה אלי בתי נטולת השם. "מה יספרו הבריות עלייך
במותך?" תהייתה היתה מוצדקת, שכן מה יודעת ילדה שנולדה לפני
שניה בתחנת האוטובוס על צביעות בני האדם? שום דבר. היא אינה
מכירה את נטיית האדם לדבר טובות על חברו רק במותו, כאשר גופו
קבור עמוק באדמה והוא איננו עוד.

אז מה באמת יאמרו עליי? תהיתי. שהרי, תמיד מחטטים לו לאדם
בחפציו אחרי מותו. ארגזים ארגזים אורזים את החפצים שאסף כל
חייו, ממיינים ומעבירים. ובין החפצים האלה יימצאו בוודאי
תמונות ישנות, רישומים שונים, מחברות ויומנים. ובדרך עצובה זו
עלולים פניו של האדם, להתגלות לראשונה, אחרי מותו.

ומה יקרה לי אז, כאשר ישבו מכריי אל שולחן השבעה?

"ילדה טובה היא היתה, מיטיבה ונחמדה" עשוי האחד לומר. ופתאום,
ילחשש לו השני "פקחית למדי, ייתכן, אך טובה היא לא היתה שהרי
עשתה לי כך... וכך..." תקטע אותו אשה צדקנית באומרה "איננו
מדברים סרה על המתים" ותציע לו בורקס לחסום את פיו. אך זהו,
ברגע זה כבר נפתח הפתח לנבכי אישיותה של הדמות המנוחה. פתאום
לחישה מקצה החדר תספר עלי כי הייתי רעה, טובה, שונאת, אוהבת,
פוגענית, פגיעה, רגישה ואלימה. אדם אחר ייזכר אולי כיצד הייתי
שרטנית ופוגענית ואולי דמות נשכחת מילדותי תזכיר עד כמה הייתי
חמה ואוהבת, פעם, עוד לפני שהלכתי ברחוב ארלוזורוב ופניי
מועדות אל הים.


לא. לא יכולתי להתיר זאת, שהרי חיים שלמים עסקתי בטשטוש, הסתרה
ועידון פניי האמיתיות. הצגתי פנים שונים לאנשים שונים, נזהרת
שמא יתחברו ויגלו את השקר הנורא. הרחקתי מעלי אנשים למען מטרה
זו ממש, שלא יידעו יותר מדי, שלא ייפגע חותמי בעולם.

לא. לא יכולתי להתיר זאת רק בגלל חבורת שחפים חצופה ונחשול אחד
נרגז. לא הם שיחשפו במערומיה את נפשי לפני אויביי ואוהביי.

על כן, עניתי לבתי לשאלתה כי לא גוססות אנחנו והנה ניצלות אנו.
באורח פלא לפתע שטף הגל הענק ואנו בתוכו את קו החוף, עד
שיכולנו לאחוז אחיזה איתנה באנטנה סלולרית שנשתלה חרש על אחד
מגגות הבניינים.


אט אט פסקה הסערה, אולי משום שנמאס להם לשחפים להתגרות בים
ואולי פשוט משום שנמאס להם לבני האנוש להיות נרגנים והם חשו
לחזור לנשותיהם לארוחת הערב.

הרפינו מאחיזתנו באנטנה עד לנחיתה הישירה לקרקע האהובה, אליה
התגעגענו כל כך.

שוב לא היתה אתי בתי. אולי בכל זאת נסחפה עם הזרם אל המעמקים
ואולי פשוט פרשה לה למקום בו החיים היו קלים יותר, הגיוניים
יותר.

אני נותרתי צועדת לבדי בבגדיי הרטובים במעלה הרחוב, נרעדת
מצינת הערב ומודה לאלוהיי ששוב ניצלתי מהנחשול הכועס. צעדתי,
מתעלמת מגוויות החללים שבדרך, מאלו שלא נותר בהם כוחם להוותר
בחיים ונאלצו הם להפקיר את זכרונותיהם בידי אהוביהם.


משנכנסתי אל חדרי נשכבתי על מיטתי, שהיתה ספוגת מים בחציה זכר
לנחשול ששטף לו את העיר. נשכבתי על מיטתי ומחשבה אחת בראשי.
כיצד לא אוכל ליצור טקס זכרון לבתי, כיוון שמעולם לא ניתן לה
שם. לעולם לא אוכל לגלות מי היתה, או מה היתה, או כי בכלל היתה
אי פעם. וכיצד אוכל לברוא יד זכרון לנערה חסרת שם וחסרת
היסטוריה, אחת שנולדה בחטף בתחנת האוטובוס בדרך אל הים?

לראשונה באותו יום עלו בי דמעות. בכיתי ובכיתי נחשולים מלוחים,
כמו נטמע בי כעסו של הנחשול ההוא ובזמנים בהם ביליתי בלועו
הפכתי אני לבתו והוא - לאבי. מעניין אם יוכל הוא, בבוא היום,
ליצור יד לזכרי...



תם ונשלם הניסיון. אין זו אוטוביוגרפיה כנה ואף לא אגדה או
סיפור או בדיה.

עם זאת אוכל להתייצב איתנה לגבי אמיתותו של אחד הפרטים, שכן
היה קיים ממש בעולמנו אנו, במציאות הקיימת.

אתמול בערב הלכתי לים וראיתי על קו החוף קבוצת שחפים בצורת וי
מתקרבת ומתרחקת מגלי הים, כמו מתגרה בהם.

והנה, לא יכולה אני שלא לחשוב עד כמה חשובים לעולמנו שחפים
מלהגים אלה בצורת וי. שהרי, בזכותם יכולה אני במילותיי לתקוף
ולהתגרות בנחשוליי. להתפלש בצבעים עזים של כחול לנקר בהם וללהג
מעליהם, מצפה ליום בו יתרגזו עליי גליי וישטפו אותי כולי, לתוך
הציור שציירתי אני...