ניצן שלום רב.
באתי בזמן לא טוב? שאני אלך ואחזור יותר מוקדם? לא?
בסדר. אז מה שבעצם רציתי להגיד זה שזה לא אני. זה הוא- אחי
התאום המרושע! כן. הנבל הערמומי הזה, חורש הרעות, שעומד כפוף
שם בצד ומחכך ידיו בחיוך ארסי וזומם זימזומים למיניהם. ואם לא
אז מה הייתי אומר שכן? נו בוודאי. הרי את מכירה אותי לא?
מה לא?
חשבתי שכן... אהה, בסדר טוב, אז בואי אני אספר לך קצת על עצמי.
אני זוכר- זה היה בוקר קיץ כזה, חם ומלא לחות- יום כזה שכבר
יודעים שיהיה מגעיל וחם. אחרי שקמתי וסיימתי את טקס הצחצוח
שיניים+קפה יצאתי לעבר האוטו, ובדיוק בסוף גרם המדרגות גיליתי
ששכחתי את הקונכיות. התכוונתי לרוץ בחזרה אבל בשל הפזיזות שבה
ניסיתי גם להסתובב וגם לטפס במדרגות החלקתי ונפלתי, ופינת המצח
פגשה בפינת המדרגה הרביעית.
קמתי לאחר אלוהים יודע כמה זמן וניערתי את חולצתי מהאבק האפור
שנאסף עליה מהמדרגות המטונפות. בתוך הענן שנוצר קלטתי על
הריצפה לידי גוש אפור עגלגל שמונח היה בתוך שלולית עכורה של
מים ובוץ. התכופפתי ולמרבה החרדה גיליתי שמדובר במוח אדם.
קפאתי במקומי, לא ידעתי מה לחשוב.
לא ידעתי אם אוכל בכלל. הרי חבטתי עם ראשי בפינת המדרגה,
ובוודאי שהתפצחה גולגלתי מהמכה ומוחי התגלגל לו החוצה.
רעש מפתחות נשמע פתאום וממעלה המדרגות הגיחה השכנה שלי- צילה.
אנחנו קוראים לה צינגלה, בגלל שהעיניים שלה תמיד אדומות, תנחשי
ממה...
בכל מקרה צילה החלה יורדת במהירות במדרגות כשהיא כולה מחוייכת,
אולי מזה שהיא ראתה אותי, ואולי מאיזה קרטון. הבטתי בה בעודה
מדלגת את תריסר המדרגות ולבסוף נעמדת מולי, כולה קורנת.
"אוי, איזה מזל שמצאת את זה...".
אני מביט בה עדיין המום, לא יודע מה לחשוב, לא יודע אם אני
יכול, אני מניח שכל התדהמה הזו מקורה במחסור המשקל שבראשי. או
אולי מחסור המשכל?...
היא שולחת ידיים ארוכות ודקיקות וחוטפת מידי את המוח. ולפני
שהספקתי לנסות להבין היא הסתובבה והחלה מתרוצצת במעלה המדרגות,
פעולה שבה נכשלתי כבר.
האין אונים החל מחליש אותי, "היי! לאן את הולכת?" אני צועק
בשארית כוחי, בלא יכולת ממשית להבין את התשובה גם ככה.
טריקת הדלת סיפקה לי את סיום המסלול של צילה, ונותרתי בתחתית
המדרגות המום וריקני.
הרמתי בעדינות את היד וברעד הגשתי אצבע לפינת המצח.
הראש שלם. מלבד בליטה דואבת בקצה המצח אין שום סימן לפציחת
גולגולת או לפריקת המוח מתוכה. הייתי בשוק.
זה באמת היה שלה. אלוהים. אז אני סתם מפגר בלי תירוצים.