במחסום ליד "בית- לחם", הזמן עצר מלכת... כאן כל הימים דומים
וכשהימים דומים אחד לשני, זה אומר שהאנשים הפסיקו לקוות
לשינויים ולדברים טובים שמזדמנים להם במהלך החיים שלהם, כל עוד
השמש נמצאת מעל בשמים ונותנת מאורה.

שוטר מג"ב חודש לפני השחרור, כיפה סרוגה לראשו, חולצתו הצבאית
משתרכת מחוץ למכנסי הדגמ"ח הירוקים והמשופשפים שלו. השוטר נעים
הליכות  וטוב- לב ובעל מזג נוח וטוב בקיצור טלית שכולה תכלת,
מהורהר מעט , עומד לבדו מאחורי קוביות -בטון צבועות בסיד לבן
גס, עד היום היו כאן רק כמה חילופי יריות. מרוצה מהשקט והשלווה
מסביב מעשן, להנאתו סיגריה, וחושב מה יעשה יום אחד אחרי השחרור
מהצבא, כל יום נראה לו פתאום כמו שנה, הפז"ם לא זז כמו הזמן
שעמד מלכת.
שקט מסביב.שעה לסוף המשמרת.
"עוד חודש אני בחוץ,  אין שום דבר שיכול לעצור בעדי".הוא צועק
באושר.

והנה מופיע מולו זאטוט פלשטינאי קטן, ילד כבן שש, מתקרב אליו
ובחירוף נפש, זורק עליו אבן.
השוטר המופתע נוגע בנשקו, אך חס עליו.
אומר לו: "ילד לך הביתה ".
אך הוא עז מצח ממשיך לזרוק עוד אבנים, השוטר רץ וטופס אותו,
בלי מאמץ מיוחד, הוא מתנגד מעט, אך נכנע ללא קרב.
השוטר מרים אותו ומושיב אותו על הבטונדה לידו. ילד יפה עיניים,
רזה מאוד, לבוש ברישול בבגדים גדולים ממנו בכמה מידות, מבטו חד
וכמוס, בפניו בולטים רק עיניו העמוקות והשחורות.

זאת הפעם הראשונה שהוא רואה את "האויב" כל כך קרוב.

מה הביא אותו לישימון הזה? מהרהר השוטר, הוא כל כך רזה, אולי
רוח קדים?..
-"איך קוראים לך,ילד"? הוא שואל את הדרדק.
הילד כאילו בלע את לשונו.לא מביט לכוון השוטר,
-"אם לא תדבר אני אשאיר אותך עד סוף המשמרת שלי. עד שיבואו
להחליף אותי"
השוטר תר אחר מבטו של הילד אך לא מוצא אותו, הוא פה וגם במקום
אחר.הילד עקוד בסיפור אנושי ישן, בכיתה א' אמרו לו שהיהודים,
הם האויב וצרכים לזרוק אותם לים.
השוטר מכניס את ידו לכיס של מכנסי הדגמ"ח ונגע בקוביות של משחק
השש- בש שנשארו אצלו אחרי המשחק האחרון אתמול.  קוביה שחורה
וקוביה לבנה. ממש כמו ב"אורים ותומים". בתלמוד כתוב שיש להם
השפעה נבואית.
"אורים" מתחיל ב-אלף "תומים" ב-תו'. מהתחלה עד הסוף. שחור זה
כן לבן זה לא.
-"ילד, אתה רוצה לשחק איתי? יש לנו שעה".
-"ל א". באה התשובה.
-"אני אכניס חזרה את הקוביות לכיס, ואוציא אחת, אם הקוביה
'שחורה' אני אשחרר אותך אם היא 'לבנה' אתה נשאר איתי עד סוף
המשמרת. מסכים".
אין תגובה.
-"אם תגיד לי איך קוראים לך תקבל תשר".
-"מייי"?
-"אתה עדיין ינוקא שלא יודע כלום מהחיים. כן יש לך הרבה מה
ללמוד! אינסטיקים הטבעיים שלך טובים, לסלק את הכובש זה נכון,יש
לך את זה. אך אתה צריך שיהיה לך חלום אישי, שיהפוך את החיים
שלך למעניינים יותר, לטובים יותר".
-"יש לי חלום"!.אומר הילד.
האיסלס הקיצוני מהווה כיום רוע מוחלט משום שהוא כופר בכל רעיון
של דו- קיום. משום שהפשרה נתעבת בעיניו, משום שהחיים עצמם
נקלים בעיניו ושווים כקליפת השום. המורל הירוד והייאוש מביאים
את האוכלוסיה לחשוב רק על מוות ואיבדון.
-"ילד, אתה יודע מה זה, מוות?.אין בו שום עוצמה, המוות הופך את
הגוף לגוש בשר והמצב בלתי הפיך".
-"אין לי נגדך אישית שום דבר". פתח הילד את פיו.
-"יופי התקדמנו". אומר השוטר לעצמו.
-"אך אני אשאיר את זה, לאחים שלי הגדולים שהסכינים שלהם
שלופים, חדים ובוהקים בקרני השמש. הם יכולים לעשות ממך כבב זב
דם".
-"אני לא רוצה את המבט שלך עלי, תן לי דרור" ,אומר הילד
-"אני נותן לך מתנה, יש לי קרקרים ושוקולד מ"מנת- קרב, אתה
רוצה",
-"אני לא זקוק לרחמים ולא לאהבה שלך ולא לצעצועים שלך. לא רוצה
ממך  ש ו ם- ד ב ר".
-"למה, למה" ? לא יכול להיות שבעולם מלא שנאה (שנראה הייתה פה
עידן ועידנים) קיימים עוד רגעים טובים"?הוא מרים ידיו לשמים
ושואל את אלוהים.
-"אויב חייכן!! אני לא רוצה דבר ממך, אני שונה את האהבה שלך,
אני לא מאמין בה". מנסה להשתחרר בכל כוחו.
-"יש לי חלום, ואני הולך אחרי חלומי,  אני רק לא רוצה לסבול.
הלב שלי מפחד לסבול".
-"הפחד מהסבל הוא קשה יותר מהסבל עצמו, רק שתדע, אף לב לא סבל
כשהיה בחיפוש אחר חלומותיו".עונה לו השוטר.
-"החיילים עשו הרבה סבל למשפחתי",
-"ומה עם הסבל שלנו"?
-"כמו שהזונה ששמרת על פיה ולא מתנשקת עם כל קליינט כך אני.
-"לא נראה לי שנתקדם היום? שעה זה לא מספיק. הסכסוך ממשיך
והשנאה גואה, השוטר נקעה נפשו מהמצב מרים ראשו לשמים, אלוהים!
צריך לדבר, אתה צריך לעשות משהו , אתה שהבטחת לנו את ארץ כנען,
ארץ זבת חלב ודבש, תמצא פתרון לנו לשכנים המסכנים שלנו".

הילד מסתכל לכוון חלומו,  י ר ו ש ל י ם,
-"אני לא עשיתי לך כלום, אז אל תיקח לי את הכל".
השוטר מכניס את ידו לכיס ונוגע בקוביות הם ממש חמות, הוא משך
אחת היא-- 'שחורה'.
הילד קופץ מקובית הבטון ונס על נפשו, אחרי כעשר מטר קדימה
נעצר,  מסתובב ומסתכל לכוון השוטר,  וצועק בכל כוחותיו .
-"קוראים לי: 'מ ו ח מ ד'.


בדיוק בשעה שש באו להחליף אותו, הג'יפ הירוק כהה שחלונותיו
מסורגים עצר בחריקת בלמים קרוב מאוד אליו והעלה אבק לבן ודק,
הוא עולה לרכב בכבדות עם הנשק ובחגור- מלא ומתחיל לספר על
הילד, כשהוא מגלגל בידו את קוביות השש- בש, השחורה והלבנה, אך
לפתע, השתתק...הוא לא היה בטוח שהשיחה עם הילד התקיימה באמת או
שהוא רק דמיין אותה.