ואולי.
אני לא מצליחה להזכר איפה הכל התחיל. אולי כשהבן הבכור שלנו
נולד ולא הצלחנו להחליט מה צבע העיניים שלו, כחול או סגול.
אולי עוד ביום החתונה כשהוא לא הצליח לזכור את הכתובת של
האולם. ואולי זה התחיל מאוחר יותר, כשעברנו לדירה החדשה ולא
הצלחנו להחליט על צבע לקיר והוא נשאר מקולף. ואולי, ואולי,
ואולי. אני לא מצליחה לשים את האצבע על נקודת הפתיחה שגרמה לכל
הבלגן שקרה אחר כך.
רק בדבר אחד אני בטוחה, אני אהבתי אותו יותר משאהבתי את הורי
ואת עצמי. אהבתי אותו ועכשיו אני לא.
אבל האם זה כל כך פשוט להפסיק לאהוב משהו? האם האהבה פשוט
נגמרת? מתעוררים בוקר אחד וזה נגמר? או שזה כמו שעון חול, לאט
לאט החול יורד עד שלא נשאר כלום. ואם כן, אפשר להפוך אותו חזרה
ולתת לחול לזרום שוב?
אני הכי מתגעגעת לחיוך שלו בבוקר. היינו נרדמים בכל פעם בתנוחה
אחרת, פעם רחוקים ופעם קרובים, ותמיד היה לו חיוך. היה נדמה לי
שיש לו את החלומות הכי נפלאים בעולם. ואז הוא היה פוקח את
העיניים ואומר "חלמתי עליך", ובאותו רגע, בשנייה ההיא, אני
הייתי האדם הכי מאושר על פני כדור הארץ, כי אני גרמתי לאדם הזה
לחייך, וכלום לא נראה יותר חשוב מהחיוך שלו.
אבל עכשיו אני תמיד מתעוררת עם הפנים לקיר, וגם אם אני מסתובבת
אליו אין לו חיוך, יש לו פרצוף של אדם עייף. וכשהוא מתעורר הוא
לא אומר לי כלום, רק פותח את העיניים ומסתכל עלי, וכל האושר
שפעם היה פה נראה רחוק, רק פיקציה שהגיתי בדמיוני.
כשהבנים שלנו באים לבקר אז הכל נראה יותר טוב, נראה שהאהבה
שהייתה בינינו התמקדה בהם, וכשאני איתם אני אוהבת אותו שוב
והוא אוהב אותי, אני מרגישה צעירה. הכל מרגיש טרי וחדש.
האהבה לילדים לא נגמרת. היא לא מרגישה כמו שעון חול. אני יודעת
שאני לא אשכח אותם, את הידיים שלהם, את המגע שלהם, את הקשת בגב
או את הצלקות בידיים. ואת שלו כבר שכחתי. אני כבר לא זוכרת איך
זה מרגיש לנשק אותו. בעצם את זה אני זוכרת. את זה אני לא יכולה
לשכוח. אני זוכרת בדיוק, הרגשתי שאני צפה באויר. מהנשיקה
הראשונה, גם כשהבנים גדלו ועבר זמן, כשהתנשקנו הייתי צפה. אבל
לא התנשקנו כבר הרבה זמן, לא צפתי כבר הרבה זמן.
מגע יד, כף רגל קרה בלילה, לגעת לו בשיער כשהוא נוהג, להוריד
לו את המשקפיים כשהוא נרדם מול הטלביזיה, אני לא עושה את
הדברים האלו יותר. כשאנחנו באוטו הדבר היחיד שאני מושיטה אליו
את היד זה הרדיו. אין לי צורך לגעת לו בשיער. ועד שהוא נרדם
אני כבר מזמן ישנה ואין לי מושג איפה המשקפיים שלו. באמצע
הלילה הוא בא למיטה, מתיישב בקצה ושותק, ואני רק מחכה שידבר,
שיצעק, אבל הוא רק שותק, נשכב עם הגב אלי ושותק.
כל המילים היפות שאמרנו אחד לשני כבר לא מרחפות בבית. פעם
הייית עוברת בין המילים, נזהרת לא לדרוך עליהן, מעל האהבה,
מתחת לקנאה, מצד התשוקה, לפני הכעס, אבל עכשיו הבית ריק ממילים
וממשפטים.
אני רוצה לשפר את המצב בינינו, לא רוצה להפריד את הרכוש. אני
יודעת ששוב לא נהיה בני 20 ולא נהיה מאוהבים, אבל אני רוצה
לאהוב אותו. אני מתגעגעת להרגשה שחיממה לי את הבטן.
להרגשה שהקיפה אותי תמיד. בעבודה, באוטו, בבית, וגם כשהייתי
לבד, הכי לבד שבעולם, הוא תמיד היה איתי.
אני רוצה להרגיש את זה שוב! למה אני לא יכולה להרגיש את זה
שוב? לאן הלכו כל הרגשות הללו?
כעס, זה מה שיש לי עכשיו. כעס, עלי, עליו, על העבודה, על
הזקנה, על הצעירים, על האהבה, על היופי שעזב אותי. אני כל כך
כועסת ואני נאכלת מבפנים. ביס מהלבלב. ביס מהכליות. ביס
מהריאות, אבל הכי אכול הוא הלב. לא ביס ולא שניים, ארוחת מלכים
אכל הכעס מהלב שלי. לאור נרות עם יין אדום.
אין בי עוד מקום לכלום. עצב, שמחה, יגון, אין להם מקום. רק
לכעס.
אני לא יודעת למה אני כותבת את המילים האלו, אולי מקווה שמשהו
ישתנה. אשאיר לו את המילים על הכרית והוא יקרא ויגיד לי שהוא
אוהב אותי, והכל יהיה בסדר. אולי הדמעות שנפלו על הדף יפעלו
כמו קסם, יחזרו אלי ויחוללו שינוי. ואולי דרך שורות הדפים אבין
משהו שלא הבנתי עד עכשיו ואוכל לשנות את כל מה שלא ידעתי איך.
ואולי.