תאר לעצמך שאתה הולך ברחוב, לכיוון הסינמטק.
דבר ראשון, תרגיע, אתה לא מאחר. יש לך לפחות עוד עשר דקות עד
לסרט. מלבד זאת, מימד הזמן נעלם לגמרי מבחינתך, כי אתה יכול
לחשוב רק על דבר אחד. לפניך צועדת בקצב מהיר מישהי שמתאימה
להיות אשתך. ראית את הפנים שלה בחטף אבל אתה מוכן להתחתן איתה
עכשיו. והכי טוב, זה שהיא כרגע הסתכלה אחורה. מתחת לריסים
ארוכים אתה מבחין בעיניים ירוקות שסורקות את הרחוב, כאילו
במקרה, עד שמבטה נח עליך. אתה מחייך, היא מחייכת, והשניה הקטנה
הזאת, נדמה שהיא מתארכת לנצח. כל האושר הזה קורה תוך כדי
תנועה, ואתה מתפלל שנקודה ב' אליה היא צריכה להגיע תהיה זהה
לשלך.
היא עולה על הגשר, ואתה מגביר את הקצב. אפשר לקבל טעימה מצוינת
מירושלים מהגשר אבל זה לא מעניין אותך, אתה גר בעיר הזאת מאז
שיש לך מודעות עצמית. מה שכן, אתה עוצר לשניה כדי לירוק למטה,
פעולה אינסטנקטיבית בשביל גמל אולי, אבל לא בשביל מישהו שעסוק
בחיזור. טיפות הרוק מתנפצות על שמשת מכונית נוסעת, אתה ממהר
להדביק את הקצב, תוהה לפשר הפעולה המיותרת. האשה שלך (היא הרי
כבר שלך, הכל רק עניין של בירוקרטיה) ממשיכה לזרוק לך מבטים
אחורה, בהיסוס מלאכותי. שניכם כבר יורדים במדרגות החלקות, אתה
לידה עכשיו, וכדי שהיא תבין ששום דבר פה לא במקרה, הכתף שלך
משתפשפת בשלה. אתם אומרים סליחה בו זמנית, מחייכים חיוך מטופש,
אבל ממשיכים לרדת. אתה רק צריך להתחיל לדבר איתה, אבל אתה תמיד
אוהב להשאיר את הקצפת לסוף. יש משהו מאד תמים וראשוני במשחק
הגופני שאתה שותף לו ברגעים אלה ממש. זה מזכיר לך את הנגיעות
הראשוניות בבנות המין היפה כשהיית ילד קטן. גם אז הייתם
מעמידים פנים ששום דבר בעצם לא קורה, למרות שהייתם יכולים
לשמוע את הדם זורם באוזניים. כבר אז אפשר היה להרגיש את מה
שיהפוך עם הימים למנגנון הגנה חזק מאד. כשמישהי הייתה דוחה
אותך כילד, זה לא היה כואב כמו היום, אבל זה לא היה נעים. לכן,
היית מעמיד פנים שאין בעצם למה להגיד "לא", שלא קורה שום דבר
מיוחד, וכך גם אף אחד לא נפגע.
בכניסה לסינמטק אתה עוקף אותה, פותח את הדלת ונכנס, ממשיך
להחזיק את הידית. קצות האצבעות שלה נוגעות ביד שלך, חמימות
מתפשטת לך בגוף מהמגע הקצר הזה. השומר בודק לה את התיק,
והרגליים שלך, שמסתבר שיש להן רצון משלהן, מובילות אותך הרחק
ממנה, לעבר הקופות. אתה צועק בפנים, איזה סרט, איזה קופות. אתה
מרגיש שמשהו קדום ממך משתלט על מחשבותיך. אתה לא יכול להרפות
מהתחושה של האצבעות שלה עליך. על הרגע שבו הפכתם לדבר אחד, שני
גופים מחוברים יחדיו בכפות ידיים. אתה שואל את עצמך אם הייתה
לשניה הזאת אותה חשיבות בעיניה.
אתה יורד, ממש כאילו אתה מוכרח, לקומת האולם הראשון. הקופות
סגורות. אושר. אתה תתקל בה שוב. היא לא הלכה לאיבוד. אתה יודע
שלא תתחיל לדבר איתה אלא אם כן היא תיזום את השיחה, אבל תקווה
טיפשית מסרבת להעלם.
והנה היא, יורדת למטה באצילות, מודעת לכל תנועה קטנה, אולי
אפילו טיפה באובססיביות. ומה אתה עושה עם ההזדמנות הזאת? אתה
יודע שהזמן אוזל, אתה חייב להגיד לה משהו. במקום זה אתה פונה
לשירותי הגברים בלי להביט בה. אתה דוחף את הדלת בנונשלנטיות
מזויפת, צועד לעבר המראה. אך הדלת לא מספיקה להיטרק מאחוריך.
היא עומדת בפתח ומביטה בך דרך המראה. אתה אסיר תודה. סוף סוף
מישהי שלא תיתן לך לדפוק את זה הפעם. מישהי יוזמת. אתה פותח את
הברז, לא מוציא מילה, המים קטיפתיים, והמחשבות מזמזמות. למה
אני שוטף ידיים לעזאזל, אתה תוהה.
היא נכנסת פנימה, מבט קצר בך, ואז היא בודקת אם אחד מתאי
השירותים פתוחים.
היא לא פה בשבילי, אתה מתבדח עם עצמך. זה בגלל שאני בלי
משקפיים. זה בטח גבר בכלל.
אתה ניגש לדלת האמצעית בדרך להשתין, והאצבעות שלה עוד פעם על
היד שלך. רק שהפעם זה ללא ספק במכוון. היא דוחפת אותך בעדינות
לתוך התא ונועלת את הדלת. בסופו של דבר מה שהיא רוצה לא שונה
כל כך ממה שאתה רוצה. רק שלה היה את הכוח לקחת. אבל לא אכפת
לך. זה קורה. מהר בהרבה ממה שהתכוונת, ובתוך תא שירותים. אבל
זה בסדר גמור. למעשה, זה מושלם.
אתה מוריד את החולצה שלך וממתין. היא לא עושה כלום, רק מסתכלת
עליך בהבעה מרוכזת. אתה פותח את החגורה והמכנסיים שלך נופלות.
לא נותר זכר מההיסוס שנפל עליך קודם. התפקידים התחלפו, ועכשיו
אתה הוא הצייד שבטוח בנצחונו. הרי הסימן ניתן לך. בדרך כלל
מספיק כשבחורה מתחילה את השיחה, אבל זה, זה פשוט קל מדי.
אתה מעביר את כף היד על הבטן שלה, מרגיש רתיעה קלה, אבל מפרש
את זה כהתרגשות. אתה קורע ממנה את החולצה וקופא במקום.
לבחורה אין חזה. לא חזה נערי לא מפותח, כמו שכבר יצא לך לראות,
וגם לא בדיוק חזה של גבר. אתה בוהה בחלל הריק הזה, במדבר
המושלג. שתי צלקות במקום שתי פטמות. אתה ממשיך לעמוד עם החולצה
הלבנה שלה בידיים שלך. להביט בפנים הנשיות כל כך. היפות כל כך.
איך זה יכול להיות? שפתיך לא מסוגלות עד עכשיו להשמיע צליל.
ואז זה נפלט לך איכשהו.
"קוקסינל?" אתה שואל.
"לא", היא עונה, והקול שלה יפה כמוה, "סרטן השד".
הפאזל הושלם. אתה נדהם מהאומץ שלה. אבל רוצה לברוח.
"אני מצטער", אתה שומע את עצמך אומר, "אני לא יודע מה להגיד...
אף פעם לא..." אתה מגמגם ולא יכול לשלוט בזה. מרגיש מטופש. כל
המחשבות על חתונה, או אפילו משהו פחות מחייב, נעלמות.
"נראה לי שקצת נסחפנו פה", אתה אומר, ומקלל את עצמך בפנים.
"אני לא... אני לא רוצה לעשות את זה. זה מרגיש לי קצת מוזר,
השירותים והכל. אני רק רוצה להשתין ואז ללכת לראות את הסרט."
אתה אפילו לא שם לב שהחולצה שלה עדיין בידיים שלך.
"אתה רק רוצה להשתין?" היא חוטפת ממך את החולצה ולובשת אותה
בחופזה.
"אז למה אתה מחכה? לך תשתין."
אתה לא יכול שלא להבחין בקולה השליו. כאילו לא העלבת אותה
עכשיו כמו שלא העליבו אותה בחייה. או שאולי העליבו?
היא רצה החוצה ואז עוצרת.
"אתה יודע מה?"  אומרת, "אני לא מכירה אותך בכלל, אבל אני
קוראת אותך כל כך בקלות. אל תסתכל עליי ככה. אני לא צריכה את
הרחמים שלך. לא היה לי הרבה מזל בחיים, אבל אני לפחות ממשיכה
לנסות. ומה אתה? חתיכת פחדן. לא היה לך אומץ להגיד לי מילה,
ואני יודעת שרצית. אל תדאג, אני אמצא את האושר שלי. אבל אתה רק
תמשיך לפחד כל החיים, ותפספס כל הזדמנות. אפס, זה מה שאתה,
אפס."
קירות תא השירותים לוחצים עליך. היא יוצאת החוצה, וכנראה נעלמת
לתמיד מהחיים המסודרים שלך. אתה לא מנסה לעצור אותה.
כי מה אתה בעצם יכול להגיד לה?
שלמעשה, רק לעתים רחוקות אתה מרגיש שביעות רצון, שלא לדבר על
אושר?
שתמיד חייב להיות משהו קטן שיפריע לך ליהנות?
שאתה באמת מפחד מנשים?
שאתה חושש שלעולם לא תדע מהי אהבת אמת?
אתה לא יכול להגיד לה כלום. כי הדבר הכי נורא שהיה לך אי פעם
זה דלקת בגידים, וגם זה עבר תוך חודשיים. לך אין סרטן. לה יש.
והיא עוד אומרת לך באמונה שלמה שהיא מפיקה מהחיים שלה יותר
ממך.
אתה יודע שאתה המפסיד. שיצאת אפס. אבל עם זאת, ההרגשה לא כזאת
גרועה. הסיטואציה בהחלט לא מהנעימות. אבל איכשהו הסטירה
המסוימת הזאת הייתה גם נעימה, במידה מסוימת. וכאילו על מנת
להסכים אתך, פורצות קרני שמש מהחלון, ואתה נזכר עוד פעם שהאביב
התחיל, והכל פורח ומתחדש, ואולי גם אתה בין השאר, ושהטבע מראה
את יופיו אפילו כאן, בתוך תא שירותים שהפך לשניה לעולם.