פרטים אמיתיים הוכנסו ביצירה, אך לצורך יצירת האנונימיות
ושמירת הפרטיות השתמשתי בשמות בדויים...

התחלה?
אין פה התחלה.
אין פה סוף.
העלילה מסתבכת בכל שניה שעוברת, תפניות חדות מתגלות בכל פינה.
שוב אני מנסה לראות מה קורה עוד כמה צעדים קדימה. אני יודעת
שזה לא יעזור. לא משנה, לא יעזור - אני חייבת לנסות.
אני רוצה להתקדם. אני רוצה לצאת מתוך הראש הזה.
יואב אמר לי שאני חייבת להפסיק לבחון כל צעד שאני הולכת לעשות
מכל זוית אפשרית. הוא הסביר לי שאני לא חייבת להיות מי שכולם
רוצים שאני אהיה. לסמוך קצת על הלב ולא על הראש הקרימינלי שלי
שכל מה שהוא רוצה זה לעשות את העולם מושלם. הקלישאה המוכרת...
הוא אמר לי אותה שוב - "אין דבר כזה מושלם". אמרתי לו - "אבל
יש קרוב מספיק כדי שיהיה טוב".
- "פה הבעיה החולנית שלך."
- "בעיה?"
- "תפסיקי לראות את כולם. תתחילי לראות את עצמך."
עיניי נפקחו... או יותר נכון אני מנסה לפקוח אותן... אני רוצה,
באמת.
החלום כל כך מתוק שהעיניים פשוט רוצות להישאר סגורות. למה?
האקס - תומר... מה הוא עושה עדיין במחשבות שלי?!
ה-so called boyfriend שלי - אמיר... מי הוא בכלל?!
ה'מאהב' - ירון... כמה מתוק וכמה (לא) תמים הקשר הזה. אני פשוט
יודעת שזה לא נועד להיות...
- "אתה רומז שאני נאיבית מדי?"
- "לא. את זה את אמרת בעצמך. כנראה את יודעת את זה בתת מודע
שלך, אבל מתכחשת נואשות."
- "תפסיק להכניס לי רגשות ללב."
- "אני מנסה להראות לך את הדבר היחידי שאת בעצמך לא רואה,
אותך!"
- "אז תפסיק!"
- "למה??? את לא רוצה לדעת איך את נראית מהצד? את לא רוצה לדעת
איך זה מרגיש לראות אותך ככה? איך זה נשמע כשאת מדברת כל כך
הרבה שטויות בדקה אחת?!"
- לא!"
- "למה?"
רגש של עצב מילא אותי בשניה אחת. התחיל לאפוף אותי רגש הנחיתות
וההשפלה... תמיד ראיתי את עצמי כמישהי דחויה שלא ראויה
להתייחסות אנושית. מעין יצור חי שמסתכל מהצד...
- "למה?" יואב צעק עלי בשנית.
- "יואב... פשוט תפסיק..."
בלי לשים לב דמעות מילאו את העיניים שלי, בחיי שלא הרגשתי את
הדמעות זולגות על הלחיים האדומות שלי...
- "שניה... רגע, מאמי... למה את בוכה?"
- "יואב..."
ליטוף רך הרגשתי... ליטוף רך של אמא המלטפת את הרך הנולד
שלה... כל כך ברוך ובנועם, שואפת לספק לו הרגשת ביטחון ואהבה
אינסופית... ההרגשה אליה אני משתוקקת...
אין סוף לזה.
גם לא הייתה התחלה...