כל לילה בעשרה לשלוש, היא הייתה מגיעה אלינו למחסום עם עוגות
שהכינה בעצמה ותה או שוקו חם.                                
           זה פשוט הקסים אותנו כל משמרת מחדש, היינו מחכים
שהיא תבוא רק כדי להציף אותה בתודות.                        
                      בעשרה לשלוש לפנות בוקר רדפתי אחרי שני
ילדים פלסטינאים עם חמור שניסו לעקוף את המחסום, הם לא הפסיקו
לקלל אותי בערבית ואני העמדתי פנים שאני לא מבינה כלום.
                                                           
                            בעשרה לשלוש, היא הגיעה, הביאה
לזניה, קפוצ'ינו, 4 כוסות ו4 צלחות, היא יודעת בדיוק כמה אנחנו
ומה הכי יחמם לנו את הלב.    
"יאללה רוח' פילב'ת" צעקתי להם והם הלכו וכשהסתובבתי בכאילו ,
הם חזרו.                                                    
                      אודליה כבר מזמן התייאשה מהם, היא תמיד
מפסידה בכבוד, אבל אני לא.
בעשרה לשלוש אתמול שחקתי עם שני ילדים  פלסטינאים  וחמור- 'מי
תופס את הזין שהם זורקים עלינו'.                            
                       
רציתי לדבר איתה, לשאול אותה מי היא ואיך קוראים לה, אבל הייתי
מרוכזת במשחק והיא כבר נסעה,                                
  וחזרה                                                    
                     ונסעה וחזרה,                          
                                                      אייל
שאל אותה אם הכל בסדר והיא אמרה שהיא פשוט רוצה לראות אותנו
אוכלים.                                                  
לא התייאשתי מהם, להפך! הייתי מוכנה למשוך גם למשמרת הבאה כדי
לא להפסיד לשני ילדים וחמור.                                
             
אני לא יודעת אם זה באמת השם שלה, אבל כולם אמרו שקוראים לה
"ליבי".                                      
בעשרה לשלוש, לא דקה לפני ולא דקה אחרי, גם הם הפסידו בכבוד,
הם פשוט הסתובבו ולא חזרו יותר.                              
         
אמרתי לה תודה חמישים פעם, באמת קוראים לה "ליבי" היא גרה
ביישוב שאנחנו שומרים עליו צפונית למחסום, וכבר שנתיים בעשרה
לשלוש היא עושה סבב מחסומים.                                
     
הסתכלתי תמיד לאחור כדי לוודא שהם באמת  הפסידו, היא הבטיחה
שתבוא גם מחר.                                              
                 
יש ילדים שקשה להם להפסיד בכבוד, ויש ילדים שמפסידים בכבוד אבל
זה עדיין  קשה להם.                                          
                 אז כדי שלא ירגישו רע, הוצאתי לה את הסטיקר
מהאוטו, והדבקתי אותו על התחת של החמור שלהם, עכשיו כבר קשה
לראות אבל היה כתוב עליו "תן חיוך הכל לטובה!".      

היא נסעה וגם הם נעלמו מזמן ואני עדיין יכולה לשמוע אותם
מקללים אותי בערבית ומחייכים, כי הכל בסופו של דבר, לטובה.