תודה לגיל על הבטא

כשאנה הייתה ילדה קטנה, היה לה בית בובות גדול. גדול זה לא
מילה - הוא היה ענק!
אנה הכי אהבה לשחק בבית הבובות, היה בו כל דבר שילדה בת גילה
יכלה לחלום עליו.
לאנה היו אלפי בובות, וכל אחת שונה מהאחרת. כל אחת מיוחדת.
כשאנה שיחקה עם בובותיה היא הכי נהנתה מהעובדה שהיא שלטה על
הכל.
היא החליטה מי תהיה האמא, ובאיזה חדר תתגורר הבת הבכורה, היא
החליטה מי יריב עם מי ומי יצא גיבור - אנה הייתה הקובעת.
חלפו מספר שנים, בית הבובות נמצא כעת על אחד המדפים הגבוהים
בחדרה, תחת ענני אבק מטרידות.
אנה עוד לא שכחה את התחביב האהוב.
לשלוט. להחליט. ושאף אחד לא ימרה את פיה.
אנה בבית ספר יסודי. היא הצליחה להתחבב על כולם, בעיקר בזכות
היותה ילדה נאה במיוחד.
הבנות העריצו אותה, והיא הכי אהבה את העובדה שיכלה להחליט לאן
הן ילכו בערבי שישי, או עם מי הן ידברו בזמנן החופשי, כי כל מי
שהעזה לדבר על אנה רעות - דמה בראשה!
אנה, לא נגמלה מייצר השליטה אפילו בתיכון!
היא לא אהבה בשום אופן את העובדה שמישהי אחרת תצא עם הבחור בו
היא חושקת, ואם הבחורה לא רצתה לציית...
אנה ידעה טוב מאוד להפריד ולסכסך.
אנה בצבא, מפקדת, כמו שהיא אוהבת. אתם לא יודעים עד כמה.
אבל אנה בכלא עכשיו.
אנה פשוט לא יכלה לקבל את העובדה שמישהו סרב להישמע לקולה.
חוצפה! שטירון חסר חשיבות כמוהו יסרב לבקשת המפקדת הגדולה
והחשובה?
נו באמת.
אנה ירתה בו.
אף אחד לא מסרב לאנה.