-ותודה לשיר על הבטא-

מעשה באישה אחת, לא צעירה במיוחד, סבתא לשניים, אם לומר את
האמת, שהייתה חובבת מיוחדת של תעופה.
הסיפור התרחש לפני כמה שנים טובות, עוד לפני המצאת המטוס.
חובבת התעופה הקשישה גרה לה בבקתה קטנה, בעיירה אחת, אי שם
באירופה, מטפלת בשני נכדיה שהוריהם ניספו בשריפה, לא עלינו.
כבוד רב היה לה שם, בעיירה, ותחביבה העיקרי, כולם ידעו, היה
דאיות קצרות בדאונים שבנתה בעצמה - על רקע השמיים הכחולים.
לא היה דבר, מלבד, אולי נכדיה, ששימח אותה יותר מאשר ריחוף
באוויר.
כן, בזה היא יכלה להתגאות, בכל זאת, אישה בגילה...
לפעמים היו באים ילדים, לעיתים מבוגרים, מציבים לה אתגרים
שונים. שאת כולם היא עברה בהצלחה.
יום אחד, הגיע לעיירה איש נכבד, וכשראה אותה באחת הפעמים הציב
לה אתגר, אפילו הציע סכום כסף סמלי.
והיא, שלא יכלה לסרב לאתגרים, הסכימה.
למען האמת, גם לאיש עצמו היה חלק בכך. מבטו היה מתנשא מעט,
מזלזל, כאילו לא חשב שהזקנה הקטנה והנמרצת תצליח. היא כל כך
רצתה להוכיח לו שכן.
האיש הנכבד אמר שיש לו מכתב, שהיה רוצה לשלוח לאדם הנמצא
במדינה השכנה, שרק שרשרת הרים קטנה מפרידה בינה לבין המדינה בה
שכנה העיירה הקטנה.
הוא הוסיף ואמר - שישמח, אם היא תהיה זו שתעביר את המכתב,
במקום שיאלץ לחכות חודשים לרכב הדואר.
קשישתינו היקרה מיד קפצה על האתגר הגדול ביותר שהוצע לה עד
היום, אך ידעה שהעסק לא ייקח יום אחד, אלא יומיים לכל היותר,
ואם יש דבר שהיה חשוב לה, שהיא אהבה יותר מכל היו שני נכדיה.
בן ובת, לא קטנים, אך גם לא גדולים.
וכיצד היא תשאיר אותם לבד? באף אחד לא בטחה, אף פעם!
היה זה נכדה הבכור שהציע שיצטרפו עמה. כמובן, שהיא לא אמרה לו
שאפשרות זו, העסיקה את מוחה. אחותו מצידה לא התנגדה, להפך, גם
היא שמחה, סבתה הייתה לה דמות מוערצת, והיא תמיד רצתה לדאות
באוויר כמוה.
נשות העיירה ניסו לדבר ללבה של הסבתא הצעירה ברוחה, הן טענו
שאם נכדיה כל כך חשובים לה, עדיף יהיה שיושארו פה, בעיירה.
איפה שהן יכולות לטפל ולדאוג להם, אך זו החליטה ושבוע אחרי
שהוצע האתגר, היא ניצבה עם נכדיה בראש גבעה גבוהה. הפעם בנתה
דאון חזק יותר, חזק מספיק להחזיק שלושה. את נכדיה, הנחתה
במיומנות כיצד להיאחז בו.
היה זה יום יפה, בהיר, למרות שהזהירו מפני הגשם והרוחות שאולי
ינשבו בשעות אחר הצהריים, הם יצאו לדרך כמתוכנן. מרבית הבוקר
עברה עליהם בהנאה, הרוח הקלה שיחקה בשערותיהם, מלטפת את פניהם,
ונראה היה כי דבר לא יכול להפריע.
לא עבר זמן רב, והם חצו את ההרים הנמוכים יחסית.
בעודם דואים מעל יער ירוק, שכבר נראה שחור, כי השמש כמעט שקעה,
החלו רוחות קרות, עזות לנשוב.
סבתם שמרה בגבורה על קור רוח, ואילו הם הניחו כי אין סיבה
לדאגה -
הרי סבתא יודעת מה היא עושה!
אבל אז, החלו טיפות קטנות, זולגות מהעננים הקודרים והרוח
התגברה, הם הוסטו ממסלולם, מועפים אנה ואנה עד ש...  
עד שהרוח גברה עליהם והם החלו נופלים מטה, מטה, אל היער
המאיים.
אפילו זמן להיפרד לא היה להם, הכל קרה כל כך מהר.

את הדאון ההרוס מצאו מעל גופתה של חובבת התעופה הזקנה, שכל
חייה התעסקה בדאונים מהיום שנולדה... עד היום שבו מתה.
אך את גופותיהם שלהם, של נכדיה, לא מצאו מעולם.
איש אינו יודע, מה עלה בגורלם.