הפעם הייתי בטוחה שבאמת הצלחתי, שאחרי כל המאמצים הגיע לי לקבל
את מה שרציתי.
אחרי תיקונים אינסופיים של הכנפיים ופריסתם מחדש, אחרי אלף
נפילות וניסיונות להמראה באמת הרגשתי שזהו זה, שאני עפה,
שהכנפיים פרוסות והרוח בשער והחיוך על הפנים והניצנוץ בעיניים
כל כך חזק וזוהר... ששוב לא שמתי לב לקיר.
זה כאילו שהוא צמח מהאדמה לפי הזמנה מדויקת של מישהו או משהו
שכנראה לא רוצה שאנשים ילמדו לעוף (או לפחות להרגיש ככה). יכול
להיות שהמישהו הזה צודק כי כמעט את כולם הוא כבר הצליח לשכנע
שמרוב ההתרסקויות צריך להפסיק, שאנשים צריכים להישאר כאן על
האדמה, כבדים וכהים כמוה ושזה לא משתלם לתקן את הכנפיים כל פעם
מחדש ולפתוח את הלב בפני מישהו אחר שאולי יצליח לגרום לך
להמריא ביחד איתו.
כמעט את כולם... אותי עדיין לא, אני רק מקווה שהוא לא יבנה
מספיק קירות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.