טוב, תודה, לא הייתם צריכים, אבל עשיתם לי את זה, שוב, בכל
זאת. שוב פעם הצלחתם לדפוק אותי עם השטויות שלכם. שוב פעם
קיימתם את החג המזויין הזה ואותי השארתם בחוץ. גם כן
קופידונים. לכו לעזאזל, ותדעו שאני אזכור לכם את זה שדפקתם
אותי ככה ושיחקתם בי כמו איזה בובת בריטני מפגרת, תזכרו.
ובשביל שלא תשכחו למה אני כל-כך כועס, אז אני אזכיר לכם, חבורת
אפסים :ט"ו באב. לא יכולתם שנה אחת לשכוח. לא! שוב פעם. אני
יושב ובוהה כמו איזה גוש בשר בתקרה שלנו שנראית עקומה מתמיד
וחושב אולי היה נחמד ללכת לאנשהו. אבל אז אני נזכר שאין עם מי.
לבד? בט"ו באב? לא, אני לא אשפיל את כבודי הרמוס ממילא עוד
יותר נמוך. אני פשוט אשב כאן ואמשיך לבהות.

זה הכל בגללה, אתם יודעים. רק בגללה יש אינתיפדה ופיגועים וכל
הדברים האלה ופתאום אני שם לב איזה חרא עולם זה כשהיא לא
בסביבה. ואולי זה תמיד היה, אבל איתה לא שמתי לב. בגללה! זה
הכל בגללה! זה הכל בלל הבת-זונה החולערה הזאת שלא יכלה להקדיש
עוד שתי דקות ועזבה. ואחרי שהיא תגמור לצאת עם הזבל הזה, אז
שתלך לקיבינימאט. ואחר כך אולי, אם זה לא קשה, שתחזור.

חג דפוק הט"ו באב הזה. יותר גרוע מאנטיפטים, נשבע לכם...