דודיק אהב לחטט בפחי האשפה.
"כלב" הלך לצידו, צולע על רגלו, אוזניו זקורות, לשונו משורבבת,
ולמסתכל מהצד נדמה כמקשיב לכל מילה של הילד הלבוש בבגדים
ישנים, ועל תלתליו הפרועים כובע "קסקט" גדול ממידותיו.
דודיק נהג להסתובב בין השכונות, לחטט בפחי האשפה ולמצוא שם
אוצרות, ותמיד מצא משהו. בשביל ילד שלא היה לו כלום משל עצמו,
כל חפץ היה אוצר בלום.
קדחת המירוק לפני חג הפסח, אלו הימים הטובים ביותר למציאות.
ומכיוון שחג הפסח עמד כבר בפתח, עבר דודיק משכונה לשכונה ואסף
מציאות. חפץ שבור לא ריפה את ידיו, ידי זהב לו לדודיק והוא
מתקן הכל.
באחד הימים האלה מצא דודיק מפוחית פה.
"תראה תראה", אמר אל הכלב, "ממש כמו חדשה. קצת מלוכלכת, אבל
אחרי שאטפל בה, אולי אפשר לעשות ממנה כמה פרוטות." כלב רק כשכש
בזנבו בשמחה גלויה.
דודיק הכניס את המפוחית לכיס מכנסיו ואת השק הכבד עם הבקבוקים
הריקים הכתיף על שכמו וצעד אל ביתו.
זו לא שכונת פאר, אבל יש לו בה חברים טובים וזה היה הבית...
"יום אחד אני אמצא גם אופניים", אמר דודיק אל הכלב שהשתרך
בעקבותיו, "אלו בוודאי יהיו שבורים וחסרי חלקים אבל אני יודע
לתקן הכל, הכל, נכון?"
אופנים היו משאת נפשו הגדולה ביותר (חלומו הגדול והכמוס יותר -
לאסוף מספיק כסף ולנסוע לאמריקה).
הכלב נהם קלות ודודיק קרצף את פרוותו.
"צריך לנקות אותך כלב, אתה מלא בקרציות. אבא לא ירשה לך להיות
בבית." כלב נבח במחאה.
"אתה צודק. גם אני לא אוהב אמבטיות. אבל חייבים, טוב?" כלב
כשכש בזנבו הדק.

כשהגיעו הביתה, ניקה והבריק את המפוחית עד שנראתה שוב כחדשה.
בשמחה גדולה הגישה אל פיו והחל לנשוף לתוכה. אוזנו המוסיקלית
למדה חיש מהר את הצלילים ובמהרה התעופפו צלילים עליזים לכל
עבר.
"אני אהיה כמו אבא שלי", אמר אל הכלב, "אבא שלי ידע לנגן על כל
כלי שהונח לפניו. אבא שלי היה גאון מוסיקלי. לו רק אהב פחות את
הבקבוק..." הכלב כשכש בזנבו הדק ונבח בהשתתפות ודודיק נתן לו
חתיכת עוגה.
"זה בשביל שאתה סבלני אלי ומקשיב לי כל הזמן בלי להפריע לי."
דודיק הגיש את המפוחית אל פיו ומנגינה עצובה עלתה מתוכה,
מנגינה צובטת את הלב.
"בוא, נלך לבקר את החברים שלנו, הם כבר חזרו מבית הספר."
ושניהם מיהרו בין השבילים הצרים אל מרכז השכונה.
אף אחד עוד לא הגיע לשם.
"אל תדאג, כלב. מנגינה קצרה וכולם יבואו אלי." הגיש את המפוחית
לפיו וניגן, מקפץ במקומו ושולח רגליו לכל עבר.

ריחות מאכלים עלו מהבתים סביב אך הוא התעלם מהם. אם יציעו לו,
ייכנס לאכול, אם לא, לא יעמוד כעני בפתח. אבא הקפיד בדברים
שכאלה.
שלושה ילדים רצו לעברו, מחזיקים בפרוסות לחם בידם האחת
ומנפנפים בהתלהבות בשנייה.
"גרמושקה! מאיפה זה?" שאל מוטי הארוך, "תגיד כבר, מאיפה זה?"
דודיק לא השיב לו. מוטי הארוך היה "צ'ילבה" שלו. חנפן בעל לשון
קשקשנית. אסור לספר לו דבר.
"מוט'לה, תשאל אותו אתה, זה נראה לי חדש לגמרי. יד קלה יש לך,
דודיק!" אמר ברוב משמעות ודודיק לא השיב לו אלא שלח אליו בעיטה
מכוונת היטב.
"תגיד לעלוב הנפש הפטפטן הזה שאני לא אדבר אתו גם בתחיית
המתים".
מוטי הארוך זז הצידה בפנים סמוקות, ממשמש במקום הכואב, אך לא
עזב.
המפוחית קסמה לו מאוד. "אילו הייתה לי גרמושקה שכזו, הייתי
מנגן בה מבוקר עד ערב", חשב בקנאה בלתי מוסתרת. אבל דודיק
השוויצר הזה לא ייתן לו אפילו לגעת בה.
"קח את הפרוסה שלי, דודיק, אני מלא עד אפס מקום", זאביק הגיש
לו את הפרוסה ששומן אווז מתובל נמרח עליה בנדיבות, ופרוסת
עגבנייה דקיקה ממעל, מומלחת במידה.
"העגבנייה שלכם", אמר דודיק בהתפעלות, לועס לאט, מתענג על
הטעמים הנפלאים. "יש לך אמא נהדרת, זאביק, כמעט כמו אמא שלי",
הוסיף ברוחב לב.

"תיתן לי לנגן בזה? " שאל זאביק בחשש ובעיניו ניצתה תקווה
גדולה.
"בטח, רק צריך לשטוף את הפה טוב טוב טוב, בגלל הפירורים, בואו
ניגש אל הברז של שיימקו."
החבורה צעדה אל הברז ובינתיים באו עוד שניים, שלוימ'לה ואחיו
הקטן, שימ'לה.
"שימ'לה, מה שלומך, גמדון?" שאל דודיק בשמחה. הוא לא התכוון
להעליב, שימ'לה היה קטן קומה מאוד ורזה.
"תודה, דודיק, בעזרת השם יתברך שמו, הכל יסתדר על הצד הטוב
ביותר" ונגע בכוונה מרובה בכיפה שעל תלתליו.
"תיתן לי לנגן בזה? בבקשה! " שימ'לה הושיט יד דקה מתחננת,
עיניו לחות מצפייה.

"אולי כן ואולי לא", השיב דודיק ושטף את פיו ביריקות וגרגורים
ובאצבעו קרצף את חניכיו ואת לשונו.
"כל מי שרוצה לנגן חייב לשטוף כמוני את הפה. מפוחית, כמו שאבא
שלי אומר, היא כלי עדין מאוד."
"אז זה של אבא שלך השיכור! " פלט מוטי הארוך, "זה משהו שהוא
עוד לא מכר?!" הלגלוג והזלזול היו מכוונים להכאיב.
"אמרתי לו לסתום את הפה המלוכלך שלו וללכת מכאן!" כעס דודיק
ושלח שוב בעיטה מכאיבה אל מוטי הארוך.
"די, עזוב אותי, גנב אחד, מחטט בפחי אשפה, בור ועם הארץ
שכמוך", צעק מוטי הארוך בבכי ועדיין לא זז משם. "למה אתה נטפל
דווקא אלי, כולם מדברים עליך ככה. כולם בשכונה."
"שקרן, מוטי השקרן, תביטו, האף שלו נהיה ארוך יותר בגלל השקרים
שלו!" קרא זאביק והילדים צחקו בלעג.
"אני לא צריך אתכם, יש לי חברים אחרים. אני נוסע לאמריקה ואתם
תקברו פה בעוני הזה, כמו חולדות מעלות צחנה", צעק מוטי הארוך,
גרונו חנוק מדמעות זעם ועלבון...
"מי בכלל יקבל אותם באמריקה!" צהל בלעג יוס'לה שבא במרוצה,
מחזיק ביד אחת את מכנסיו.
הילדים צחקו ולעגו למוטי הארוך "מי בכלל יקבל חולירות כמוכם
באמריקה, הם ירקו אתכם החוצה! אתם פרזיטים", הוסיף יוס'לה
בלהט.
"לא נכון", צרח מוטי, נעלב עד עמקי נשמתו, "זה לא נכון, יש לי
דוד שמה, יש לו ערמות של כסף והוא ייתן לאבא שלי עבודה
מתאימה." עורקי צווארו התנפחו ופיו נתמלא ברוק. סנטרו רטט בבכי
כבוש.
"הביטו, הוא כבר מיילל!" לגלג יוס'לה ושלח אצבע, "בכיין משתין
במיטה!"
"אני לא! שמעתם, אני לא משתין במיטה, זה שייע אחי, לא אני, לא
אני!" מוטי חפן עפר בכפות ידיו והשליך לעברו של יוס'לה. "אתה
רשע, אתה היטלר! אתה כמו האס.אס. שהרביצו והרגו את המשפחה שלי
וצחקו!" פרץ מוטי הארוך בבכי עז, קולני.
דממה נפלה על הילדים והם נסוגו מבוישים.

"בואו נלך מכאן", הציע זאביק בשקט וכולם עזבו את מוטי הארוך
בוכה בעלבונו, והתאספו סביב דודיק.
כל ילד בתורו נשף במפוחית, ודודיק, בסבלנות מרובה, הדריך אותם
לגבי הצלילים הגבוהים והנמוכים, אך אף אחד לא הצליח להפיק
מנגינה כמותו.
"עכשיו אני", ביקש שימ'לה והושיט יד דקה. דודיק נתן לו את
המפוחית בחיוך רחב, מזלזל מעט, ולא יכול היה להתאפק והעיר:
"תשמע, שימ'לה, אל תנשוף חזק מדי, אתה יכול לעוף דרך החורים!"
הילדים פרצו בצהלות צחוק וטפחו לדודיק על שכמו הרחבה.
שימ'לה הגיש את המפוחית לפיו ונשף בעדינות וצליל יצא והבקיע,
צליל עדין שכזה, צובט, ואחריו עוד צליל ועוד אחד, ופתאום
הצלילים חברו למנגינה. "היידישע מאמא" ייבבה המפוחית והילדים
השתתקו והביטו בילד הרזה שאצבעותיו לפתו את המפוחית הקטנה
בביטחון רב ופיו נשף לתוכה כאילו נולדו שניהם ביציקה אחת.
"זה היה נהדר, שימ'לה, אף פעם לא אמרת שאתה יודע!" זאביק ליטף
את הראש המתולתל.

"זו לא חוכמה גדולה", הפטיר דודיק בקנאה, "הוא פשוט הסתכל על
כולם והקשיב להסברים שלי, נכון שימ'לה?" עיניו התחננו אל
שימ'לה.
"בטח, למדתי את התנועות שלך", השיב שימ'לה בגדלות לב וקרץ
אליו...
"אני חושב שיש לך פה מתחרה רציני על הכישרון המוסיקלי הידוע
שלך", זאביק חיבק את הילד הקטן.
"סבא שלנו מנגן על הרבה כלים, לו רק שמעתם איך הוא וסבתא שלי
מנגנים בבללייקות!"
שימ'לה, שלוימ'לה וזאביק הם בני דודים.
"אז איך אתה לא יודע כלום?" שאל דודיק והקנאה יצאה מנרתיקה חדה
ומושחזת.
"אני טוב בדברים אחרים, דודיק. אתה מצוין במשחקים, אני
בלימודים, כל אחד במשהו אחר."
"אולי נשחק בגולות?" הציע דודיק ותחב את המפוחית לכיסו. "בוא,
שימ'לה, אתה ואני על הגולה המלכה שלי, על הקוסמת שלי. אם תנצח,
אתן לך את המפוחית, אם אני אנצח אותך, תיתן לי את כל הגולות,
את כל הקופסא!" הילדים הסתכלו עליהם, נשימתם נעתקת מתדהמה. את
כל הקופסא!!!
"תיתן לי את המפוחית?" התנשף שימ'לה ופקח את עיניו בהשתהות כלא
מאמין. "את המפוחית! שמעת, זאביק, שמעתם?"

הילדים הקיפו אותם, אחוזי התרגשות.

שימ'לה הכיר מיד את המפוחית שראה לפני יומיים בביתו של זאביק.
אמו של זאביק, דודה טניה, הפכה את הבית בחיפושיה אחרי פירורי
לחם. צחצוח הבית לקראת החג הקדוש עבר כטירוף בין הבתים
בשכונה.
לתומו נכנס אל בית הדודה כפי שעשה מיום היוולדו, ושם על הכיסא
בין סמרטוטי הניקיון והעיתונים ראה חבילה. ראה ופתח ומצא קופסא
מהודרת, ובתוכה - מפוחית הפה.
מיד הבין שסבו קנה לו מתנה והחביאה כאן, ודודה טניה לא יודעת
עליה כלום.
באצבעות משתוקקות נגע בכלי המבריק ובזהירות הגישה לפיו כשלפתע
שמע צעדים ואת דודתו משוחחת עם סבתו שבמטבח.
חיש מהר עטף את הכלי בסמרטוט שראה, בחפזונו נשמטה המפוחית
העטופה על הרצפה מתחת לכיסא אך הוא הצליח להתחבא מתחת לשולחן.
נכנסה הנערה ששכרו לעזרה בניקיון הגדול, אספה את הסמרטוטים
והעיתונים לתוך פח אשפה.
מיד אחריה באה דודה טניה והחלה לסדר ולנקות ולמזלו הרב, קראה
לה סבתו וכך לא נתגלה בבושתו הגדולה. רק הקופסא המהודרת נותרה
בעליבותה ואותה לקח לביתו והחביאה שם.
הנה כך מצא דודיק את המפוחית בפח האשפה.

לא היה לו סיכוי לשימ'לה, כנגד דודיק אשף הגולות, אבל המפוחית
הייתה הפרס. המפוחית. אין דבר העומד בפני הרצון, שינן להם סבא
השכם והערב, הוא יצליח, הוא רוצה במפוחית, הוא חייב לזכות בה
בחזרה והוא יצליח בתחרות!
אצבעותיו הדקות רעדו והזיעו. לשונו, אחוזה היטב בין לסתותיו,
נשוכה כמעט עד זוב דם.
היה זה משחק מרתק. שימ'לה תכנן כל צעד, אמד את המרחק שוב ושוב
למורת רוחו הרבה של דודיק.
"נהיית פתאום שחקן", אמר בזעף, "תשחק כבר".
אבל שימ'לה לא שמע. הוא ראה את הגולות ואת קצה המפוחית שבלטה
מכיס מכנסיו של דודיק.
היה ברור לכולם ששימ'לה מנצח.
"תראו, יש לו יד קטנה שמתאימה לזה. היד שלי גדולה ולא כל כך
מתאימה", אמר דודיק בתסכול.
"זה לא הפריע לך להרוויח אותנו בכל המשחקים", צעק אליו מוטי
הארוך בשמחה לאיד, "שתרגיש כמה רע היה לנו "כשגנבת" לנו את
הגולות המצוינות שלנו. את הראסיות שלי."
זה היה נכון, נכון מאוד.

דודיק הסתובב וחג מעל שימ'לה, ממלמל השבעות ומילות קסמים אך
המכה האחרונה ניחתה. הילדים הריעו בשמחה. "איזו מכה, איזה
אצבעות חזקות, כל מכה, תותח!"
בחיוך מנצח אסף שימ'לה את כל הגולות, הכניסם לכיס מכנסיו
והושיט יד.
באיטיות מכוונת שלף דודיק את המפוחית מכיסו ומסרה לידו
המשתוקקת של שימ'לה.
"שתיחנק!" פלט דודיק וירק.
"אתה לא יודע להפסיד בכבוד!" נזף בו זאביק, "חשבתי שאתה גבר".
"המפוחית שלי. מצאתי אותה בפח אשפה, ניקיתי אותה, הברקתי אותה,
היא שלי, אני מתחרט. מותר להתחרט" דודיק משך בזריזות את
המפוחית מידו השברירית של שימ'לה. "שיקנו לך. יש לכם מספיק."
כולם ידעו למה התכוון דודיק. אביו של שימ'לה הוא סוחר בשוק
השחור.
"אבל הרווחתי את המפוחית ביושר", צעק שימ'לה בכעס והתנפל על
דודיק.
דודיק לא היה מוכן להתנפלות ונפל ארצה, ושימ'לה, מומרץ בכעסו,
משך את המפוחית מידו של דודיק ורץ מהר ככל שנשאו אותו רגליו
הקצרות.

דודיק התרומם, זועם כארי שטרפו נלקח מפיו. "חכה כשאשיג אותך
גמד! אתה לעולם לא תצליח לברוח ממני."
"בחייך, עזוב אותו, דודיק. הפעם הפסדת", זאביק חסם אותו.
"כן. הפעם הפסדתי", הסכים דודיק וחייך בכאב, "הפעם האחרונה
שאני מפסיד בחיים שלי, תזכרו מה שאמרתי לכם, הפעם האחרונה שאני
מפסיד בחיים שלי." והלך מהר, בצעדים ארוכים, בכתפיים מכונסות.
"לא יודע להפסיד בכבוד", סיכם מוטי, "ברגע שצריך לתת, הוא
מתחרט."
"תשתוק, אידיוט, דודיק תמיד נותן. אתה לא נותן אף פעם", השיב
זאביק והלך, והחבורה בעקבותיו.
"חבר'ה, לאן הולכים?" יוס'לה שאל, מחזיק בשולי מכנסיו.
"אני הולך הביתה", השיב זאביק, יודע שהחבורה תתפזר.

שקוע במחשבות, הלך זאביק אל ביתו ומצא את אמו תולה כבסים לחים
על החבלים.
"אמא, ראית אולי את שימ'לה?" הוא שואל ודחיפות בקולו.
"רץ כמו כל שדי השאול בעקבותיו." זאביק פונה והולך "חכה רגע,
זאבל'ה, עזור לי לתלות הכביסה."
"אחר כך, אמא, אני חייב לדבר עם שימ'לה עכשיו, נורא חשוב"
והרחיב את צעדיו.

שימ'לה יושב על מיטתו ובכיסו המפוחית. פניו חיוורות, רגליו
רועדות ממאמץ הריצה ולבו הולם במהירות, כמו מבקש להיחלץ מסוגר
חזהו הצנום. ידו האחת מחזיקה במפוחית שבכיסו.
אמו ואביו בחנות ושלוימ'לה, אחיו הגדול, שוכב על בטנו וקורא
בספר.
פתאום מתפרץ זאביק אל חדרם ושימ'לה מחוויר מאוד ומאדים ונרתע
לאחור בפחד.
'הוא בא לקחת את המפוחית שלי', חולפת בו המחשבה וידו מתהדקת
סביב המפוחית.
"זאביק, אמא שלך מחפשת אותך, מה קרה?" שלוימ'לה מחזיק אצבע בדף
כי מראה פניו הרציניים של זאביק דורש בירור. הוא ממתין לתשובה
אך זאביק שותק ומבטו נעוץ בפניו של הילד. שימ'לה ממשיך לשבת על
מיטתו וידיו בכיסיו.
זאביק מושיט ידו אליו ללא אומר ופניו חתומים.

"התכוונתי להחזיר לך, עכשיו, באמת, לא התכוונתי לקחת", מגמגם
הילד ואחיו מתיישב במיטה ומביט בהם בסקרנות.
"נכנסתי לבית שלך וראיתי חבילה עטופה בעיתון על הכיסא בין
הסמרטוטים. מסקרנות פתחתי אותה ומצאתי את זה, רציתי לנגן רק
קצת ואז להחזירה לקופסא, אני נשבע לך בספר התורה!" בוכה
שימ'לה.
"אני נשבע לך בספר התורה, תאמין לי, נכון שאם אני נשבע בספר
התורה אז אני מדבר אמת?" מתחנן שימ'לה לאחיו שמיד מניד בראשו
לאישור.
"פתאום שמעתי צעדים", ממשיך הילד ומוחה דמעותיו בשרוולו,
"עטפתי מיד בסמרטוט שמצאתי והתחבאתי מתחת לשולחן אבל את
המפוחית השארתי על הכיסא. נבהלתי!" הוא מסביר, "שולי נכנסה
ואספה את הכל ישר לפח האשפה."
"ולא רצת לחפש בפח האשפה?" מתפלא אחיו, "למה בכלל אתה מחטט
בחדרים זרים?"
"זאביק הוא לא זר, הוא משפחה ואני לא חיטטתי בחדר שלו, זה היה
במסדרון", התגונן שימ'לה, "וכן ניסיתי לחפש אבל הדודה החזיקה
בפח קרוב אליה ואחר כך ברחתי משם ופחדתי לצאת החוצה. ואמא שלך
הוציאה את הפח החוצה ודודיק חיטט בפחים..."

אחיו פרץ בצחוק וטפח על שכמו הדק. "בגלל הסחיבה הזאת נשארת
במיטה יומיים, יומיים לפני החופשה הגדולה!" שימ'לה האדים מבושה
אך שתק.
זאביק לא דיבר, רק מבטו נותר מקובע בפניו של הילד המבוהל.
"בחייך, עזוב אותו, זאביק. שמעת מה הוא אמר לך, אני מאמין לו",
פסק שלוימ'לה ושב אל ספרו.
"סבא קנה לי מתנה לפסח, ליום ההולדת, בתנאי שאגלה את
האפיקומן". נצנוץ מסוכן היה בעיניו ושימ'לה הבין את הרמז ונענע
בראשו.
"איך ידעת שסבא קנה לך מפוחית? עקבת אחריו כמו בשנה שעברה!"
צחק שלוימ'לה, "והוא לא תפס אותך הפעם. מה הוא קנה לי, ראית?"
שניהם נולדו באותו החודש.
זאביק לא השיב ולא הביט לעברו.
שוב הושטה ידו אל הילד. "היית צריך להשאיר את המפוחית בקופסא",
אמר זועף ולקח את המפוחית מידו הרועדת של שימ'לה, הכניסה לכיסו
והלך.
הוי, כמה דמעות שפך הילד...

ליל הסדר.
כולם ישובים סביב השולחן השופע, לבושים במחלצותיהם, פניהם
חגיגיות ורק שימ'לה עצוב.
"כל דכפין יתא ויאכל", מזמר הסבא ודודה טניה פותחת את הדלת ואל
השולחן באים דודיק ואביו.
זאביק ממהר להביא כיסאות נוספים ושלוימ'לה צלחות וכוסות וזאביק
החליף חיוכים מהירים עם סבא.
לאחר ששתו את הכוס הרביעית ולאחר ששרו את כל השירים החלו
הנכדים לחפש את האפיקומן.
שימ'לה חיפש בקדחתנות ומפעם לפעם הביט בסבו, אולי ירמוז לו
הסבא.
"מצאתי! סבא, מצאתי!" קרא ונופף בשקית בהתלהבות רבה וביד רועדת
פתח את המפית ודממה נפלה בחדר.
על המצה חפץ מאורך עטוף במפית וקשור בסרט. הילד מביט בנאספים
והם שותקים ומחייכים, סבא מביט בו בחיוך אוהב. "פתח ונראה מה
יש שם, פתח".
לאט הוא מתיר את הסרט ומתוך המפית הוא מוציא קופסא הדורה ומיד
מתחיל לבו לדפוק ופיו יבש לפתע.
הוא כבר יודע מה ימצא בתוכה אך פוחד לפתוח ושלוימ'לה אחיו מאיץ
בו: "נו כבר!"
אצבעותיו רועדות, רגליו כושלות וכאשר נפתחה הקופסא הוא מביט
לתוכה ונאנח בערגה. "מפוחית, סבא, מפוחית!" דמעות אושר זולגות
במורד עיניו, "תודה, סבא'לה, איך ידעת, איך?"
סבא מקבל את החיבוק והנשיקה ומקנח את הדמעות ומביט בזאביק
בכוונה רבה.
נכלם ניגש שימ'לה אל זאביק ומחבקו "תודה, זאביק, תודה. לא אשכח
לך לעולם!"
"רק אתה יכול להוציא צלילים כל כך יפים מזה", מודה זאביק
ומחבקו בחזרה.
שימ'לה כובש את בכיו ומקנח דמעותיו ומסתכל בנוכחים ואז לקח את
הקופסה וניגש אל דודיק "קח. זה שלך, דודיק. קח."