ישבתי מולו שעתיים, הוא היה קשור לכיסא.                      
           סיפרתי לו איך הרגשתי ואת כל מה שחשבתי לפני הסוף
שלו, סיפרתי לו איך הרגשתי כשהיא נכנסה אליו לדירה ואיך הרגשתי
כשהוא רץ אחריה בשביל להסביר לה שאני סתם, עוד טעות שלו.

ואז התחלתי לבכות, אמרתי לו שאני לא יכולה לעשות לו את זה,    
     אבל אני חייבת, תפקידה של אישה זה לשלוט בגבר שלה.      
   
בכיתי ובכיתי והוא רק הסתכל עלי כל הזמן  הזה  ולא אמר
כלום,רציתי שישכנע אותי לסלוח לו, שידבר, שיבכה.              
                 
רציתי שישאר, אבל הוא לא בכה.                                
         

אחרי זה לקחתי את הגופה שלו אליה הביתה, היא רצתה אותו לא?!
שתיקח אותו לעצמה.                                          
            בדרך חזרה הביתה לא יכולתי לנהוג מרוב הדמעות,
כאב לי שהוא יהיה שלה גם עכשיו.                              
                                    אז חזרתי אליה ולקחתי
אותו בחזרה שהיא לא תרגיש שניצחה.      

השכבתי אותו בסלון, ישבתי על הברכיים ולא הפסקתי ללטף אותו
ולבכות, הבן זונה לכלך ת'שטיח שהוא קנה לי ב IKEA  עם הדם
המסריח שלו,   אבל על זה סלחתי לו .                          
     חיבקתי אותו ובכיתי עד שהם באו, הם לקחו אותו בשקית
שחורה ואותי באזיקים לחדר חקירות, לא הפסיקו לשאול שאלות ולא
נתנו לי לישון.
ועכשיו אני יושבת כאן עם כל הרוצחות האלה ומתגעגעת אליו כ"כ.  
   
חבל שלא נתתי לו לחיות, לפחות הוא היה בא לבקר אותי.







מוסר השכל:
אנחנו לומדים הכי טוב מטעויות ויותר טוב מטעויות של עצמנו.    
      המוסר הוא להכיר בטעות וההשכל הוא פשוט ללמוד ממנה.