מה שהיא רק עשתה לי... תמיד כשהיא הייתה איתי זה גרם לי להרגיש
טוב. כל כך אהבתי אותה... אי אפשר לתאר את זה אפילו במילים הכי
גבוהות. פשוט לא. ובזכותה אני הייתי מהאנשים האלה, נו האלה...
שאוהבים את החיים, את בני האדם, את הכל... נו, אתם יודעים...
ככה הייתי. בזכותה. אילולא היא... הייתי במצב שבו אני עכשיו.
איתה... איתה הגעתי לעולמות חדשים, עפתי גבוה, נגעתי
בשמיים...
כל כך אהבתי להיות איתה.... היא הייתה פשוט חלק בלתי נפרד
ממני... ואז הוא הגיע. עם החיוך שהמיס בתחילה אותי, הוא המיס
אותה. ובלי להתכוון לזה בכלל, לקח אותה ממני... לעצמו?... לא
יודעת. מה שבטוח זה שהיא כבר לא איתי. ובלעדיה... בלעדיה אני
לא בנאדם. בלעדיה אין לי רצון לעשות כלום. לא לפתוח את הפה
ולדבר, לא לנשום... לא לחיות.
חשבתי שרק אם אני אאבד אותו אז לא יהיה לי טעם לחיות. בחיים
לא חשבתי שאני אאבד אותה. ואיבדתי... ועכשיו רק אני מגלה עד
כמה באמת היא הייתה חשובה לי. ואחרי שאיבדתי אותה המילה "לא"
התחילה להישמע יותר מדי מהפה שלי. פשוט כי כבר לא היה חשק
להסכים לכלום, חשק לעשות כלום. אין טעם בכלום...
אולי אחרי שאני אסיים את הסיגריה הזו אני אעשה משהו בקשר לחיים
שלי... ואולי אני פשוט אקח עוד אחת ואקווה להיחנק ממנה... או
מהזו שאחריה... אולי.
בסופו של דבר, בכל אחד מאיתנו יש את נקודת המבט הפסימיסטית.
אני מניחה שאצלי היא התפתחה מנקודה לכתם ומכתם היא פשוט השתלטה
על הכל והפכה להיות הגישה הקבועה שלי, ביחד עם הציניות.
כנראה שזה מה שקורה כשמאבדים אותה... את השמחה.