שלי הביטה בעוד מכסים את גופתו של חברה הכי טוב, אדמה נזרעת על
פניו החתומות ועל פניה דמעה.

היא מנסה להישאר יציבה כאשר הגופה מורדת אל הקרקע הקרה ולבסוף
קורסת -  נופלת, צועקת ומחבקת את אהובה.
היא לא רוצה להיפרד עדין, חושבת שאולי יש טעות והוא עוד רגע
יתעורר ויגיד לה כמו תמיד איך הוא הצליח להתל בה. מחכה שיפתח
את אותן עיניים כחולות וינשק אותה ויגיד לה כמה הוא התגעגע
וכמה הוא מצטער שהוא לא יהיה יותר איתה.

שלי מסרבת לתת למישהו להתקרב .
היא כועסת עליו כי הוא לא נזהר בטיול ,
היא כועסת על עצמה כי היא לא יכלה להציל אותו,
היא כועסת על ה' והיא כועסת על כולם,
אבל יותר מכל היא כועסת כי ככה מתנהל העולם.

היא עוזבת אותו ונותנת לליבה להחסיר כמה פעימות כי חלק מנשמתה
אבד ויותר לא יחזור.
וכולם עצובים כי כולם אהבו אותו.
ושלי רק נזכרת בנשימה אחרונה מקוטעת של אהובה
שהוא לחש לה כמה הוא יתגעגע יותר מכל אליה .

שלי מחבקת את הטבעת שנתן לה אהובה באותה נשימה שבורה.