אתמול מצאתי מחברת מלפני כמעט שנתיים, המחברת שהייתי כותבת בה
את השטויות שלי, בערך כמו זאת. אחרי שדפדפתי אולי פעמיים קלטתי
עד כמה הכל חוזר על עצמו, הכל דומה, וכמעט זהה לדברים שכתבתי
בימים אחרים, על אנשים אחרים. הכל כל-כך אני עד שזה מעורר בי
בחילה.
אותם הרהורים שכאילו מנתחים מכל זווית אפשרית את אותה "מצוקה"
פעם אחר פעם, אותם רחמים עצמיים וביקרות עצמית שחיים בדו קיום
מקסים, אותו פרפקציוניזם ואותה עצלנות שיגרמו לי תמיד להשאיר
את הדברים לא מושלמים, כשאני לגמרי לא מרוצה, וללכת.
אופי של מזל בתולה...
צ'ארלי צ'אפלין אמר איפשהו שכאשר מסתכלים על החיים מרחוק הם
קומדיה וכשמסתכלים עליהם מקרוב הם טרגדיה. עם כל הרפתקה קטנה
שאני עוברת בחיים הקטנים שלי אני רק מבינה עד כמה הוא צודק, רק
שכשאני מסתכלת על החיים מקרוב, זה בד"כ עם זכוכית מגדלת
עצבנית...

השתניתי מאוד בתקופה הזו, לפעמים נדמה שהתבגרתי ולפעמים כאילו
הייתי פעם נבונה ובוגרת הרבה יותר משאני היום. אני משתנה כל
הזמן, חוויות משנות אותי, אנשים משנים אותי, אני משנה אותי,
כולנו כאלה.
אני לא מתלבשת אותו דבר, לא מדברת אותו דבר, אין לי אותם חברים
ודברים אחרים מעניינים אותי.
ובכל זאת כנראה שברגעים הדי נדירים שבהם אני כותבת, רגעים של
עצב שנמצא על סף הבכי, אך כבר מעבר לו, של מועקה נסבלת או של
כאב פתאומי שמזכך ומטהר- יורדות המסכות המתחלפות שמוצאות את
מקומן על פני ביומיום, וכל המחסומים שמציבה החברה, מציב
ההיגיון, ומציבה האמונה שאם רק נחייך הכל יהיה בסדר - הם לא
קיימים בכלל.

אבל אני בסך הכל ילדה קטנה, מבית טוב, מה כבר עברתי? מרוב
שעמום אני מעסיקה את עצמי באיך ליצור בעיות ולהתמודד איתן כך
שייווצרו חדשות גדולות יותר... למה שאני אעבור איזשהו שינוי
פנימי?
אני ריקה מדי מתוכן כדי לכתוב כשאני שמחה וחסרת ניסיון כדי
לכתוב כשאני רוצה להגיד משהו על החיים. אז זה מה שנשאר, הרבה
כלום מסוגנן, לא, אפילו לא מסוגנן במיוחד. סתם כלום.