[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכל החל בסביבות אלף תשמונרה מרות ואשרחים - לפי שיטת הספירה
המקומית - באותו מקום שמשתמשים בו - בשבט אינדיאנים קדום
שבצפון מערב אמריקה. (הם חיו שם גם לפני שגילו את אמריקה!)
בני שבט הבסיקבול - ובתרגום: פר הבסיק - הפר המקודש לאותו שבט
אינדיאנים מבודד - חיו במרומיו של הר גבוה מאוד מאוד. כל כך
גבוה , שבני השבט בעומדם זקופים, התהלכו וראשם ממש טובל בענני
'קומולוס' שצפו מעל בגובה נמוך וכן גם בינות 'סטראטוסים'.
הם נאלצו לחיות שם מכיוון שפר הבסיק, כידוע, חי רק במקומות
גבוהים מאוד, בהם גם צומחים הסטראטוסים - הצמחים האפורים עליהם
הוא ניזון. צמחים אלו, בהיותם צומחים בלחות גבוהה, כתוצאה
מענני הקומולוס הקרובים והשלג הנצחי, ובאוויר הדליל מאוד של
הגבהים - מכילים הרבה מים ועליהם בשרניים וגדולים מאוד - בכדי
לקלוט כל הבל-פה מכיל פחמן דו-חמצני מנשימתם של האינדיאנים.
ובכך הם מתאימים מאוד לפרי הבסיק, ששיניהם קטנות וחלשות מאוד.

[למעשה, צמחים אלה במקורם, היו קטנים ויבשים וצמחו בשפלה
ובמורדות הנמוכים של ההרים, אולם מכיוון שאבות אבותיי
האינדיאנים לקחו אותם אל מרומי ההרים - בכדי לגדל אותם למען
פרי הבסיק - הם נאלצו להסתגל ובתהליך דארווינסטי מובהק, הם אכן
מצאו להם את המוטציות המתאימות והתפתחו לפי המתואר. משום כך,
נאלצו גם פרי הבסיק לנדוד אל ההרים, בכדי להמשיך ולהיזון על
הצמחים החביבים עליהם, ומחוסר אתגר לשיניהם הטוחנות - התנוונו
אלה והתאימו רק לסטראטוסים הצומחים בגבהים. הערת המחבר]
בני שבט הבסיקבול היו אנשים גדולים וחסונים יחסית לאבות
אבותיהם שחיו על מורדות ההרים, מכיוון שהיו זקוקים לריאות
גדולות יותר על מנת לחיות באוויר הדליל מאוד של המרומים,
ומכיוון שריאותיהם התפתחו וגדלו, גדל גם גופם 'מסביב' לריאות
הללו. כמו כן הייתה השפעת כבידת הירח חזקה יותר שם למעלה ואף
היא תרמה להתארכותם הפיזית. הם גם חיו בערך פי חמישה יותר
שנים, יחסית לאבותיהם שוכני המורדות הנמוכים, ויחסית לכל שוכני
השפלה ומורדות ההר שהגיעו מאוחר יותר - 'האדם הלבן'.
מכיוון שבהיותם חיים בגבהים עצומים, מקום בו הזמן נענה לחוקי
תורת היחסות של אינשטיין, ונע לאט יותר, יחסית למקומות הנמוכים
יותר שבמורדות ההר, ועוד יותר יחסית לעומת השפלה, הרי שהם זכו
לחיות הרבה יותר (פי - חמישה) מאשר שוכני המקומות הנמוכים.
[כמובן שרק באופן יחסי - עלי לציין - בינם לבין עצמם, הם חיו
כמו כל אחד משוכני השפלה -  60 - 70 שנה, אבל מכיוון שהזמן
ניסע על ידי מהירות האור האינשטיינית, ולזה לוקח, יחסית, הרבה
זמן להגיע, ממרומי ההר לתחתיתו, ניראה הדבר לשוכני השפלה,
כאילו כל שנה של המרומים, נמשכת כחמש שנים שלהם.
אומנם באותה תקופה, אינשטיין עדיין לא ניסח את תורת היחסות
המפורסמת שלו, אבל האור ובעקבותיו הזמן - כבר אז התנהג לפי
החוקים שהגיעו מאוחר יותר. למעשה, על פי מחקרים חדשניים רבים,
הוכח : שמרבית חוקי הטבע, פעלו כדרכם - עוד בטרם התגלו והוכחו
ע"י תאורטיקנים וחוקרים ניסויים].

בתקופה זו שאני רוצה לספר עלייה, שלהי אלף תשמונרה מרות
ועשרחים (מקביל בערך לסוף המאה השמונה עשרה שלנו), הגיעו
ראשוני המהגרים הלבנים, פליטי השפל הכלכלי; שהעמיסו את כל
רכושם הדל על כרכרות רתומות לסוסים ונעו מערבה למצוא את אושרם
ועושרם במקומות חדשים, בהם כל ההזדמנויות היו עדיין פתוחות -
בדיעבד, רובם טעו חמורות, אבל הם עדיין לא ידעו זאת, אז.
חלק מאותם מהגרים אמיצי לב הגיעו גם אל מורדות ההר שבו חיו שבט
הבסיקבול. חלקם הקימו חוות סוסים גדולות ומזקקות וויסקי, רובם
- חיפשו זהב, ולימים התפתחה עיירה קטנה.
לאוזני 'האמריקנים' החדשים הגיעו שמועות בדבר בני שבט הנפילים,
החיים כמעט לנצח ,וכך באופן טבעי, נעורה בהם סקרנות עזה לפגוש
בהם, ללמוד על אורחותיהם, לראות כיצד אפשר לנצל את חוכמתם
ואח"כ להשמידם ולתפוס את מקומם.
ההיסטוריה מספרת, שמטפס-הרים נועז ואלמוני ששמו ג'ון-דו, הוא
זה שיצר את הקשר הראשוני עם בני השבט; ג'ון-דו טיפס במשך שנה
שלמה על מורדות ההר התלולים, תוך כדי חיפוש אחר מרבצי זהב
עשירים, עד שהגיע, קפוא נטול נשימה וסובל ממחלת גבהים רצינית
אל פאתי מאהלם של בני שבט הבסיקבול.
הם מצאוהו ולקחוהו אל מאהלם; שם טיפלו בו במסירות רבה (למעשה,
מחמת גובהו הנמוך יחסית להם, הם חשבוהו לילד צעיר והתבדחו רבות
בקשר לילדי הלבנים, המגדלים שערות על פניהם וחזיהם; אם צעירה
מהשבט, אף ניסתה להניקו, אולם משהתברר לה ש'התינוק' הלבן נהנה
ממכך בצורה לא תינוקית והוא נצמד לפטמותיה בתאווה יתרה, היא
חדלה מכך).
משהתאושש מטפס ההרים ממחלתו, מסתגל לאיטו לגובה לקור ולשפתם,
הוא סיפר להם על האדם הלבן ואורחותיו; הם מצידם, סיפרו לו על
חייהם ועל פרי הבסיק המקודשים והם גם צלו לכבוד החלמתו, עגל
בסיק צעיר ברוטב סטראטוסים. ג'ון-דו התלהב מטעמו המיוחד של
הבשר הרך והציע להם מתנה - בקבוק וויסקי; טעמו של המשקה 'הלבן'
מצא חן עד מאוד בעיני בני השבט והם גם נתנו לו לפני לכתו, כמה
שרשראות חרוזים מאבנים מקומיות, שרשראות שנשות השבט עושות
להנאת.  ג'ון-דו הנפעם גילה לתדהמתו, שהאבנים הללו הם בעצם
יהלומים גולמיים מלוטשים קלות באמצעים הפרימיטיביים שבידי
האינדיאנים.
הוא שם את השרשראות בתרמילו, ועוד כמה שרשראות קרועות שמצא
זרוקות בערמת הזבל המקומית ונפרד לשלום מבני השבט, מבטיח לספר
אודותיהם לאחיו הלבנים ואף לחזור בקרוב.
לאחר פחות משנה, הוא הגיע שוב אל העיירה, גוסס ממחלת גבהים
הפוכה וקודח מחום. אלה שהכירוהו התפלאו מאוד, לראותו צעיר
למראה כפי שהיה בצאתו מהעיירה, בעוד עליהם עברו יותר מעשרה
שנים. הוא גם סיפר להם על היהלומים הקלים להשגה, שם על קצה ההר
ועוד סיפר להם על טעמו המיוחד של בשר פרי הבסיק ואישר את
השמועות בדבר גודלם הפיסי המיוחד וחוזקם של בני השבט, מהלל
ומשבח באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע - עד מותו - את גודלן של
פטמות בנות השבט.
מכיוון שכך, הבינו בני העיירה שאין טעם לנסות ולהלחם עם נפילים
חזקים שכאלה והם חיפשו דרך שבה יוכלו בנקל ובמהירות, להשיג
מבני השבט יהלומים ובשר פרים משובח. עד מהרה נמצא הפתרון
לבעיה: בעזרת תותח רב עוצמה, העיפו המתיישבים הלבנים ארגזי
וויסקי חתומים לגובה רב, עד לנקודה אליה יכלו האינדיאנים לרדת
תוך חודש, ולאסוף את הארגזים שנשארו שלמים פחות או יותר.
בני שבט הבסיקבול מצידם, שמו את היהלומים אחד אחד, בתוך כדורי
שלג; כמו כן גם אומצות מפריי הבסיק, וגלגלו אותם מטה, מפינת
ההר, שם השתפל מדרון כמעט תלול עד למורדות ההר.  
כדורי שלג אלו, ככל כדורי שלג אחרים, עד הגיעם למטה - הלכו
וגדלו עד להיותם כדורי שלג עצומים, שמחמת מהירותם לא נמסו
והגיעו שלמים עד לתחתית ההר; שם חיכו להם המתיישבים הלבנים.
שבירת כדורי השלג מכילי האומצות היה קל יחסית - בעזרת אלות עץ
כבדות הכו המתיישבים בכדורים, עד שאלה התפוררו וגילו את תוכנם.
כדורי השלג בהם היו היהלומים לעומת זאת, היו עסק שונה לגמרי:
עקב צפיפות החומר הגדולה של יהלומים, המקנה להם כוח-כבידה חזק
במיוחד ובתוספת אנרגיית הסיבוב (הגלגול הממושך והמהיר במורד
ההר עד לתחתיתו) מתגבשת שכבת הקרח הקרובה לפני היהלום ויוצרת
שכבה קריסטלית חזקה, צפופת אטומים - שכבת 'על-קרח' שעובייה
תלוי בגודל היהלום.
בתחילה ניסו המתיישבים לשחרר את היהלומים מכלאם הקריסטלי על
ידי הכאה בפטישי נפחים מברזל, אולם עד מהרה גילו, שבכך הם גם
מזיקים לשלמות היהלומים; לפיכך, הם ניסו בדרכים שונות ומשונות
לבקע את כדורי ה'על-קרח' הללו, עד שבדרך מקרה - כך האגדה מספרת
- לקח אחד הילדים המשועממים אלת עץ והכה בכדורי 'על-קרח'
שהועפו לעברו ע"י ילד משועמם אחר - הכדורים התפרקו והיהלומים
נפלו מתוכם ללא פגע ופגם. ראו המבוגרים כי טוב וניסו גם הם ,
ואכן השיטה פעלה ללא דופי.
וכך הם החלו: זה משליך וזה מכה באלת עץ - והיהלומים נושרים
לקרקע.
[ההסבר לתופעה הוא זה: קליפת ה'על-קרח' מתבקעת בקלות יחסית
בהיותה תוך כדי תנועה, מכיוון שעקב התנועה, קליפת שדה הכוח -
המחזיקה ומהדקת את הקרח למצב של 'על-קרח' -  חוזרת למצב
פעיל/גמיש ואז, מכה פתאומית יכולה לפרק את המבנה המולקולארי
בקלות יחסית - זאת, לעומת הגלגול הקודם במדרון, של גוש
היהלום/קרח, שהגיע למצב מנוחה סטטי באיטיות ,תוך שהוא שומר עקב
כך על מבנהו החזק.]
כך התפתחה שיטת העבודה הבאה: אחד עומד ליד ערמת כדורי 'על-קרח'
וממשליך אותם בזה אחר זה אל ברנש אחר העומד מנגד ואלת עץ בידו
- וזה מתאמץ לפגוע בהם תוך כדי מעופם. ליד ברנש זה, כורע מישהו
אחר - האוחז בלוח עץ להגנה על פניו - ומשליך חזרה את הכדורים
שלא נבקעו בפעם הראשונה, או - לרוב - שהמכה לא פגע בם כלל; ליד
ברנש זה כורע עוד אחד, שתפקידו לאסוף את היהלומים שהשתחררו
ולהעבירם אל ארגז הנמצא בסמוך .אם חסרו אנשים לעבודה - וכך היה
בד"כ - נאלצו המתיישבים לעבוד בזוגות, כך שאחד משליך את
הכדורים והשני מכה באלת העץ ומפצפץ אותם ואז אוסף את היהלום,
רץ אל הארגז, מניח אותו וממהר לחזור למקומו, בכדי לקבל את פני
הכדור הבא.
נקל להבין כעת, כיצד התפתחה שיטת עבודה זו, למשחק ע"י הילדים
שחיקו את המבוגרים, ומכאן למשחק הידוע כיום - הבייסבול
האמריקני. (במקור - 'בסיקבול',על שמם של שבט האינדיאנים, אולם
השם שובש במשך עשרות השנים שחלפו, לשמו כיום - 'בייסבול).
עוד זכר למקור המשחק, נראה בדמות לבושם המגושם של שחקני
הבייסבול - אשר ניסו מההתחלה ככל יכולתם, להגדיל את ממדי גופם,
בכדי לסמל בכך את גודלם הפיסי של בני שבט הבסיקבול.
וכאז כן עתה - משחק הבייסבול מהווה 'מכרה יהלומים' - לנבחרות
הטובות ולספונסרים שלהם.

בזאת תמה למעשה, סקירתי את האירועים שהובילו ליצירת משחק
הבייסבול. אולם רק אוסיף כעת, את תמצית סוף הסיפור - הטרגי -
של בני שבט הבסיקבול, מלבד תרומתם ליצירת משחק זה.  לשם כך,
הבה ונחזור אחורה בזמן, אל אלף תשמונרה מרות ועשרחים:

ובכן, סחר חליפין זה, של יהלומים ובשר תמורת בקבוקי וויסקי
התנהל כסדרו, עד שפעם אחד, גילה מתיישב - בתוך גוש קרח, בנוסף
לאומצת פר בסיק - גם בקבוק וויסקי שנשלח כשנה קודם לכן ובדרך
מקרה התגלגל לתוך גוש קרח זה וחזר לשולחיו.  כשטעם המתיישב את
הוויסקי, גילה לתדהמתו, שהוויסקי, שהיה צריך להיות   כעת כבן
חמש שנים, היה - לפי טעמו ואיכותו - כבן עשר שנים.  כלומר, תוך
שנה הוא התישן בחמש שנים.  אכן, הסיפור/אגדה בדבר הזמן המתנהל
לו במרומים באיטיות, הוכח כעת כמציאות.
עקב כך, החלו להישלח גם ארגזי וויסקי שזה עתה בושל אל שבט
הבסיקבול, על מנת להישמר שם ולחזור כעבור שנה, כשהם כבר מוכנים
לשתיה  - תהליך הבשלתו המינימאלי של וויסקי, הוא ארבע שנים.
עד מהרה היו אנשים רבים שרצו 'להרוויח 'כמה שנים של חיים, פלוס
צבירת ערמת יהלומים בקלות, והם עשו את כל הדרך למעלה - במשך
כשנה וחצי - ובנו ישובים וכפרי נופש בקרבת המאהל של בני שבט
הבסיקבול; לאחר שנה או שנתיים, הם היו חוזרים לאיטם אל העיירה
שלרגלי ההר (העיירה התפתחה בינתיים והייתה לעיר גדולה, ובה,
משרדי תיירות שכיוונו והדריכו אנשים איך להגיע אל מרום ההר,
וכמובן חנויות וויסקי ויהלומים - רשת 'גולדשטיין ובניו'
המפורסמת וכדו')  ובחזרם, היו צעירים יחסית - ביחס של 5 ל- 1,
לאלה שלא עלו אל ההר.  כל זאת היה טוב ויפה למתיישבים הלבנים (
בתחילה!) אולם התפתחות זו, הייתה גם תחילת הסוף של בני שבט
הבסיקבול האצילים.
מכיוון שאלה היו אנשים פשוטים וטובי לב, ששו הם ליצור קשר קרוב
עם המתיישבים הלבנים; אבל מכיוון שלא היו ממודעים לכוחו הממכר
וההרסני של הוויסקי, התמכרו רובם למשקה, שבהגיעו אליהם היה אף
חזק יותר מהרגיל - מכיוון שעקב פחיתות הלחץ בגבהים, המשקה תסס
במהירות ובעבע ועקב כך עלתה רמת האלכוהול שבו. (ואכן עקב פיחות
לחץ מהיר זה - רוב הבקבוקים שנשלחו בחודשים הראשונים של המסחר,
הגיעו כשהם מפוצצים ולא רק מחמת הדף יריות התותח ופגיעת הארגז
בצלע ההר, אלא בעיקר משום שהלחץ הפוחת בדרסטיות בבקבוקים, גרם
לדפנות הבקבוקים לקרוס פנימה פשוטו כמשמעו; אולם למרות זאת,
המשיכו האינדיאנים התמימים לגלגל מטה את גושי בשר הפר הקדוש
להם ואת היהלומים - מתוך שרצו כל כך להתיידד עם המתיישבים
החדשים.  רק לאחר כמה חודשים הצליחו האינדיאנים להבהיר להם
למטה, שיש בעיה עם הבקבוקים והמתיישבים פיתחו בקבוקים
דחוסי-לחץ - בהמשך, מעניין לציין, התגלגלו אלו לכדי בקבוקי
ה'סיפולוקס' המוכרים כיום לכל אחד מאתנו שהיו לו סבא וסבתא,
ולהמצאת הסודה).
כאמור, בני שבט הבסיקבול הלכו והתמכרו לטיפה המרה ותוך שנים
מספר, לא נותר כמעט אינדיאני פיכח אחד, אשר יגדל ויטפח את פרי
הבסיק ואת המורשת העתיקה. נוסף לכך, גם לא היה 'צורך' בהם -
מבחינת המתיישבים הלבנים - כיוון שעתה היו כבר יישובי 'לבנים'
במרום ההר והם דאגו שהיהלומים ימשיכו להגיע מטה (במחירים
מופקעים כמובן). כך הפכו בני השבט האינדיאני לעובדי מכרות
יהלומים, צעיריהם אימצו את מנהגי האדם הלבן, את שפתו ואת לבושו
ובהדרגה ירדו כולם אל תחתית ההר.
מיעוט האינדיאנים, שלא היה מכורים עדיין לגמרי לוויסקי, נחטפו
ע"י נבחרות כדור-סל בשל גובהם המרשים וחיו חיים טובים, חלקם
הפכו למתאגרפים והשאר התפרנסו מיצירת דמויות של פרי בסיק
בזכוכית ובעץ ומכירתם לתיירים. רובם נשאו נשים מקומיות לבנות
ובמשך הדורות הבאים, הלכו ממדי גופם של צאצאי הבסיקבול וקטנו
עד שהם חזרו לגודל הממוצע של יושבי השפלה; וכך בעצם נטמעו בני
הבסיקבול לחלוטין והם הפכו לעוד מיעוט אתני אמריקני מתוסכל.
גם גורלם של המתיישבים שעלו וחיו על מרום ההר לא שפר עליהם
לאורך זמן.  תוך זמן קצר כלו כל מקורות היהלומים - בגלל הכרייה
המסיבית . עקב הלחות הרבה, סבלו רוב האנשים מברונכיטיס קשה
ורימטיזם; ובנוסף לכך, גילו האנשים שעלו וירדו מההר, שאומנם הם
נשארו צעירים יחסית לאלה שחיו על מרגלות ההר - אולם זאת רק
לזמן לא ארוך - לאחר תקופת מה, הואץ תהליך הזדקנותם והם
'הגיעו' בעצם אל הגיל שהיה צריך להיות להם, אילולא עלו על ההר.
כך שלקראת אמצע המאה ה- 19 ננטשו כבר כל הישובים שעל פסגת
ההר. באמצע המאה, זועזע כל האזור ברעידת אדמה קשה ומיד לאחריה
התפוצץ ראשו של ההר, שהפך כעת להר-געש, אולם הלבה הלוהטת - תחת
לזרום מטה, כדרך כל לבה מהר-געש - מחמת גובהו העצום של ההר,
נזרקה ויצאה אל מעבר לכוח המשיכה של האדמה, אל מחוץ לאטמוספירה
- יוצרת בדרכה את החור המפורסם שבאוזון, והופכת שם לאבק
בין-כוכבי.
האגדה המקומית מספרת, שהסיבה לפיצוץ ראש ההר, היא חמת-זעמם של
אלי הבסיקבול, הלא הם - פרי הבסיק, אשר קדושתם חוללה במסחר על
בשרם, ועל אשר ארע לשבט נתיניהם - בני שבט הבסיקבול ומורשתו.
אולם זוהי כבר אגדה, ועם אגדות כידוע, אי אפשר ואין צורך
להתווכח.
זה היה סיפור המפגש הטרגי של האינדיאנים, בני שבט הבסיקבול, עם
המתיישבים הלבנים הראשונים של צפון-מערב אמריקה, וזה היה גם
בעצם - סיפורו של הבייסבול האמריקני!

סוף הסיפור

נ.ב. יש אגדה, הטוענת שמקור הבייסבול נעוץ במשהו שונה לחלוטין
- משהו שקשור לפיצוח אגוזים, אבל אין לכך שום הוכחה היסטורית,
מלבד שמועות עקשניות שמפיצים כמה מגדלי-אגוזים קשישים.

למעשה, חלקו של המזל בתהליך המצאת הבייסבול היה הרבה יותר גדול
מכפי שנראה, מכיוון שאחרי כחצי שנה של עבודת פיצוח כדורי
ה'על-קרח לפי השיטה שתוארה קודם לכן - השיטה שהובילה כאמור,
ליצירת משחק הבייסבול - הועף כדור 'על-קרח'  בטעות, אל תוך
מיכל הקפה של העובדים שהתבשל לו בצד, ואז גילו העובדים
המופתעים,  שה'על-קרח' מתנהג די בדומה לקרח רגיל - הוא נמס
במיים רותחים!


התנצלות קצרה
המחבר רוצה בזאת, להסיר מעצמו כל אחריות לאמיתות הפרטים
ה'מדעיים' שהוזכרו פה ושם במהלך הסיפור, כיוון שרובם נלקחו
ממקור בלתי אמין לחלוטין - מוחו!
לגבי הפרטים ההיסטוריים: ובכן...

                                                בהתנצלות
כנה... בערך







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים נדמה לי
שאני כאן רק כדי
לגרום לסלוגנים
האחרים להיראות
טוב יותר.

פינקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/05 6:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק צור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה